הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

חגיגה כו ע"ב

תלמוד בבלי חגיגה כו, ב:

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב על השלחן הטהר - מכלל שהוא טמא. ואמאי? כלי עץ העשוי לנחת הוא, ואינו מקבל טומאה! אלא מלמד שמגביהין אותו, ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום".

תלמוד ירושלמי חגיגה ג, ח:

"אמר ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש השולחן למה טמא לא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים".

רואים מכאן שבירושלמי מדגישים יותר את העובדה שיותר מקילים עם כלי הקודש ביחס לעולי הרגלים. אם בתלמוד הבבלי מותר רק להגביה את המנורה, הרי שלפי הירושלמי מותר אף להוציא אוותה מחוץ לעזרה, כדי שיראו אותה עולי הרגלים. המגמה היא לקרב יותר את הציבור למקדש וכליו.

בהקשר לכך מתכבד להביא התייחסות שלמה לסוגית הוצאת הכלים של המפרש של המכון שלנו – אורות הירושלמי הרב יהושע בוך בפירושו אור לישרים על מסכת חגיגה

מגמתם העיקרית של הפרושים היתה לשתף ככל האפשר את המוני העם בחיי המקדש. כזאת היא, למשל, המחלוקת בדבר קורבנות ציבור - משֶל יחיד או משֶל ציבור. וכך יש לפרש כנראה גם את ההלכות הבודדות שבהן לכאורה הפרושים הם המחמירים, כגון בתוספתא סוף חגיגה: "מעשה והטבילו את המנורה, והיו צדוקים אומרים: בואו וראו פרושים שמטבילים מאור הלבנה" (בירושלמי: "גלגל חמה"). לכאורה יש כאן לעג צדוקי כנגד הפרושים הנקרנים והדקדקנים, שחוששים לטומאה בכל מקום, ואפילו במקור הטהרה בגלגל חמה ובמאור הלבנה. ואכן, יש ("חסדי דוד") שפירשו שצדוקים לא הודו בטומאת משקים, ולכן הקלו. אבל כעת הרי אנו יודעים יפה, שבני הכת, ששיטתם בהלכה צדוקית היתה, החמירו דווקא בטומאת משקים, ואף הבחינו בין "טהרת הרבים" ל"משקה הרבים" החמור.

אלא שגם כאן יש לפרש את העניין בהקשר שבו הוא נמצא. המשנה בחגיגה שם דנה במעלות הטהרה - לחולין, לתרומה, לקודש ולחטאת. והנה, באופן לא הגיוני, דווקא בירושלים ובמקדש הקלו חכמים מאוד בטהרה, ובמיוחד בימות החג, עד שאמרו: עמי הארץ "בירושלים נאמנים על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג,ו). חכמים סמכו על טהרתם של עמי הארץ שהיטהרו לקראת הרגל ובאו לירושלים. וכל זאת במפורש ובכוונה מפורשת לשמור על אחדות העם ולמנוע פילוג בין קבוצות מחמירות למקילות.

אלא ששיתופם של המוני העם והבאתם במגע חופשי עם המקדש וקודשיו, הצריכו כמובן זהירות, ולכן ההכרזה שבמשנה: "היזהרו שמא תיגעו בשולחן ובמנורה" (משנה חגיגה ג,ח). על כך הגיבו הצדוקים והתרעמו: ראו עד היכן מגעת הסובלנות הפרושית, עד שהם מפקירים את המקדש לטומאת עמי הארץ, ולבסוף מצריכים טבילה לגלגל חמה! ואין כאן ליצנות מזלזלת אלא זעזוע אמיתי מצידם של הצדוקים המחמירים שראו את המנורה שנטמאה בידי המון עמי הארץ, כאילו בעידודם של הפרושים ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמודים 65-68).

הצדוקים לגלגו על הפרושים שהצריכו להטביל את המנורה. לא נאמר שהצדוקים התנגדו להצגת כלי המקדש. ייתכן שהצדוקים סברו שכלי המקדש כה קדושים ואינם נטמאים במגע אדם ("משנת ארץ ישראל", חגיגה, עמוד 351 ועמוד 372).