איך מזהים ויכוח של אמת / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
יבמות יג ע"ב
אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.
איך נדע לזהות בעצמנו אם הוויכוח שאנחנו מתווכחים עם השני הוא לשם שמים, או שהוא מגיע ממקום לא טוב ובריא שיש אצלנו?
תשובה מיוחדת לדבר מביא רבי מנחם מענדל מרימינוב (שפתי צדיקים במדבר, פנחס על הפסוק לכן אמר), בהתבסס על דברי הגמרא בסוגיה זו.
הוא מסביר שכאשר שניים חולקים שלא לשם שמים, נראה אצל כל אחד מהם תנועת נפש של התבצרות בעמדותיהם, ללא מוכנות לנטות ימינה או שמאלה ולו אפילו במקצת. אולם, כאשר שניים חולקים, ומטרתם הא להגיע לאמת, להתקרב ולעשות נחת רוח לה' יתברך, אזי נראה אצלם תנועת נפש הפוכה; והיא, שהם מבינים את הצד השני, ואפילו רואים בעצמם נטיה לצד זה. אולם אף על פי כן הם סוברים שיותר נכון וראוי לנטות בדרך אחרת.
את הנקודה הזו מבקש רבי מנחם מענדל מרימינוב להוכיח מהפרט הביוגרפי הנפלא שמופיע בסוגייתנו. שכן עצם העובדה שאנשי בית הלל התחתנו עם אנשי בית שמאי, יצרה מציאות שבה נכדי בית הלל היו שייכים לבית שמאי ולהיפך. הסיבה לזה היא, מפני שבאמת כל אחד מהם מלכתחילה נתן מקום לנטיית הנפש של חבירו, כך שאין סתירה בכך שביום מן ימים נטיית הנפש הזו אף תצא ותתגלה החוצה. אלא שברגע המחלוקת הספציפית, הם סברו שעדיף יותר ללכת בדרך אחרת.
נקודה זו עולה גם מהעובדה שאברהם איש החסד המופלא, הוליד את יצחק, איש הגבורה, משום שהחסד שלו לא שללה את הגבורה, הוא רק סבר שבמקומות מסויימים עדיף החסד על פני הגבורה. כך גם עולה מהברכה שקיבל פנחס, הקנאי הגדול: "הנני נותן לו את בריתי שלום", משום שבאמת אין סתירה בין השניים. פנחס במהותו הכיל את שתי הנטיות: קנאות ושלום, גם יחד, מפני שהוא ביקש את האמת.
המסר הנפלא שעולה מדברים אלו הוא חד כתער: כשמבקשים את עצמנו, אין מקום לשני ודעותיו, אולם כשמבקשים את האמת, מסוגלים לזהות שגם בנו יש משהו מן השני.
