מיתתה של הרוח / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

עונש החנק מתייחד משאר מיתות בית דין בפגיעה בנפש בלבד. לפי עקרון 'מידה כנגד מידה' נמצא שזהו אף המשותף לרשימת החייבים בו

לכבוד חתונת בננו ח"י נ"י עם ב"ל יעל

עיון בפרטי ארבע מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג וחנק – עשוי להרתיע את הלומדים, אך עם זאת חשוב לדעת שהביטוי המעשי להלכות אלו היה עניין נדיר, וככל הנראה הן עוצבו בעיקר כדי להורות מוסר ותכנים. ואכן, בפני המעיין בסוגיות אלו נחשפים מעמקי התורה ורזיה. דוגמה מובהקת לכך היא הדיון בעונש חנק הנוגע ביסוד חיות האדם.

עמדתי לא פעם בטור "הדף היומי" על כך שהמשנה איננה רק אוסף של פסיקות, מעין "שולחן ערוך" קדום; העריכה המתוחכמת משלימה את התוכן הפסיקתי בשילוב ההלכה עם רעיון, מוסר וסוד.

אחת הטכניקות שבה עורך המשנה משתמש היא עיצוב רשימה בעלת היגיון פנימי ומבנה סימטרי המלמדת רבות על הנושא הנידון, וכזו מופיעה במשנה בדף פד ע"ב. להלן הרשימה של החייבים חנק בחלוקה לשלוש קבוצות:
- המכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל;
- זקן ממרא על פי בית הדין (חבר הסנהדרין שהורה הלכה ברבים כנגד החלטת חבריו), נביא שקר (המנבא בשם ה' על אף שלא קיבל נבואה), והמתנבא בשם עבודה זרה;
- הבא על אשת איש, וזוממי בת כהן (עדים שטענו בבית דין שראו בת כהן נשואה מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר, ולאחר מכן הוזמו - כלומר, עדים אחרים העידו שהיו במקום אחר בשעת האירוע שהעידו עליו), ובועלה (איש הבא על בת כהן נשואה)".

המשותף לזקן ממרא, לנביא שקר ולמתנבא בשם עבודה זרה נראה די שקוף. זקן ממרא הוא חכם המורד בסמכות הסנהדרין כאשר הוא שולל את תקפותה של פסיקת הרוב לקבוע עבורו את הוראתו הפומבית. נביא השקר והמתנבא בשם אל זר פוגעים במעמד הנביא כשליח ציבור המביא את דבר ה'. שלוש הדמויות הינן בעלות סמכות רוחנית עליונה, המחללות את הופעת דבר ה' בעולם ואת הפצתו בציבור. הן מערערות את הדיבור הא-להי כבסיס להנהגה רוחנית ולקביעת נורמות ההתנהגות של הציבור, ובכך פוגעות בסמכות מעמדן.

גם את המשותף לקבוצה האחרונה אפשר לזהות בקלות. שני המקרים - הבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה - עוסקים בפגיעות חמורות בקדושת האישות. אך לא ברור מדוע דווקא שניהם "זכו" לעונש חנק בעוד ששאר איסורי עריות עונשם סקילה או שריפה.

זהותה של הקבוצה הראשונה שברשימת המשנה - המכה אביו ואמו והגונב נפש בישראל - נוצרת מתוך שלילה; שני המקרים הנזכרים בה אינם שייכים לשתי הקבוצות האחרות. ואכן, קשה לזהות את המשותף להם חוץ מהעובדה שבאופן כללי הם מעשי אלימות בעלי חומרה מיוחדת; אפיון רופף לעומת הלכידות הברורה שבשתי הקבוצות האחרות. אך הניסיון מלמד שלא פעם דווקא קבוצה שבמבט ראשון קשה לזהות את שורש הלכידות שבה היא החושפת את תפיסת עולמו של עורך המשנה. כפי הנראה, קושי זה איננו אלא ביטוי למרחק הגדול שבין גבולות התובנות והציפיות שלנו מהמהויות הקיומיות שבתורה לבין עולמם של חכמי המשנה.

חילול ההגה

כדי לפענח אפוא את הקוד המשנאי ברשימה שלפנינו יש לעמוד תחילה על ייחודו של עונש החנק בין מיתות בית דין:
- כל מיתות בית הדין מוזכרות במפורש בתורה, ואילו חנק אינו מוזכר בשום מקום. משום כך מסיקה הגמרא כאן ש"כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק".
- שאר המיתות פוגעות בגוף האדם, ואילו מיתת חנק פוגעת ברוחו. תכונה מיוחדת זו מקרבת את מיתת החנק שבידי אדם למיתה שבידי שמים: "רבי אומר ... מה מיתה האמורה בידי שמים – מיתה שאין בה רושם (בגוף), אף מיתה האמורה בידי אדם (חנק) – מיתה שאין בה רושם" (סנהדרין נב ע"ב).

ציינו בעבר בטור זה שכוונת הביטוי "דיני נפשות" איננה "דיני הוצאה להורג" במובן של דיון משפטי על אודות האפשרות של לקיחת נפש של נאשם. מובנו של ביטוי זה בתלמוד הוא שדיונים אלו מתייחסים לרובדי הנפש החיוניים של האדם הנפגעים במיתות השונות, מידה כנגד מידה מול חיוניות האברים שהיו מעורבים במעשה העבירה.

מעמד עונש החנק על רקע תובנה זו הינו מיוחד שהרי הוא איננו מכוון לפגוע בגוף הפיזי של האדם אלא רק ברוחו, בנשימה שלו, ברובד החיוני של הנפש ההופך אותו להוגה ולמדבר. הקביעה ש"סתם" מיתה בתורה היא חנק נובעת מייחודו של עונש זה. התורה היא שורש ההגה של האדם ושורש רוחו – גם במובן של עצם דיבורו וגם במובן של כובד קיומו הנישא על דיבורו ונשימתו - וממילא פגיעה בה היא פגיעה ברוח, וכן להפך - הפגיעה ברוח היא פגיעה בתורה.

הקבוצה האמצעית שברשימת המשנה עוסקת בדיוק בחילול שורש ההגה והדיבור התורני – חכם הסנהדרין המורד בסמכותו, הנביא המעמיד פנים ששמע דבר ה' והמנבא בשם עבודה זרה.

נפש האדם בדם

על רקע ייחודה של מיתת חנק ניתן יהיה עתה להציע פשר גם למשותף החבוי בשתי הדוגמאות הראשונות במשנה – מכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל. מדוע בחר עורך המשנה במילה "נפש" במקרה של "גונב נפש מישראל"? במקרה של גניבה או חטיפה רגילים אנו לומר "נגנבה המכונית" או "נגנב הכסף", כאשר ההתייחסות היא לגוף האובייקט הנגנב בלבד. אם כן, מדוע לאורך כל הדיונים בתורה שבעל פה מצוי הניסוח "גונב נפש" ולא "גונב אדם" וכדומה? וכי אפשר לגנוב את נפשו של האדם?!

תמיהות אלו הן הבסיס לשיטת רבי יהודה במשנה בדף פה ע"ב, הסובר שאין החוטף חייב חנק על מעשיו "עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר: 'והתעמר בו ומכרו'". ה"מתעמר" בחטוף על ידי מכירתו או ניצולו גורם להשפלתו ולביזויו, ובזה הוא אמנם גונב את נפשו.

אך גם בלי להרחיק עד לשיטת רבי יהודה, ניתן בנקל לבאר את העניין. "נפשו" של אדם היא חיוניותו, רוח החיים שלו, שהרי כך מתאר הפסוק את שורש קיום האדם - "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). חטיפת אדם הינה "גניבת נפש" ממשית. היא בעיקרה איננה אלימות כנגד גוף הנחטף. כמו עונש חנק עצמו היא איננה משאירה רושם ניכר לעין, אך היא פוגעת בחיוניות האדם, בשורש רוחו וביכולת דיבורו העמוק והחופשי.

אך מהי הזיקה בין "הגונב נפש" לבין "מכה אביו ואמו"?

באופן מפתיע דברי הגמרא מעלים את יסוד ה"נפש" גם ב"מכה אביו ואמו". הפרשה העוסקת בהענשת מי שהכה אדם מבליטה את הנפש החיונית שביסוד החיים, ובאופן זה נוצרת זיקה בין אדם ובהמה: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש... ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, יז-כא). בבהמה, כמו באדם, ישנה חיוניות המתבטאת ב"נפש", והפוגע בה חייב להיענש באופן יחסי לחומרת המעשה.

בהלכה נקבע שבהכאת בהמה אין הפוגע חייב לשלם פיצויים עד שיהיה במעשה לפחות מקצת מהוצאת נפשה של הבהמה - הכחשת כוח החיים באיבוד כלשהו של דם - "כי נפש הבשר בדם הוא" (ויקרא יז, יא). בזכות ההקבלה המפתיעה בין הכאת אדם והכאת בהמה מסיקה הגמרא שעונש חנק לא יוטל על הכאת אב ואם "עד שיעשה בהן חבורה", כלומר פצע מדמם.

אך לכאורה יש כאן סתירה חריפה. הייתכן שדווקא עשיית חבורה מדממת, פצע גופני ניכר, היא שתביא על הפוגע את העונש שייחודו בכך שאינו ניכר בגוף?!

התשובה לתמיהה זו טמונה בהבנת שורש חיוניות החיים בנפש האדם, אשר מצוי בחיבור בין גוף ורוח. עניין פלאי זה משתקף במיוחד באב ובאם המהווים את תשתית קיומו של אדם מבחינת שורש רוחו כמו גם את שורש חייו הגופניים. על כן, המכה אותם חייב עונש מוות אף בלי שרצח, וזאת בשונה מכל מכה אדם אחר.

נמצא שבדומה לגונב נפש, גם במכה אב ואם מעשה האלימות נעשה כלפי גוף האדם אך הפגיעה האמיתית היא בחיוניות הנפש המחברת בין גוף ורוח. כדי לבטא את חשיבות החיבור הזה נקבעה ההלכה שרק חבורה הניכרת בגוף תחייב עונש חנק.

חומרת הניאוף

לפי דברינו נראה שהרשימה במשנה חושפת מבנה מדורג ביחס לרוח החיים שבאדם, החל מהשורשים שבקבוצה הראשונה - הורים, הנפש אשר בדם, חיוניות הנפש המתבטאת בחיבור שבין החיוניות שבגוף והחיוניות שבנפש – ועד ההבעה של רוח החיים בדיבור ובהשראתו הרוחנית בירידת התורה לעולם דרך הסנהדרין והנביא. אך מהו תוכנה של הקומה הנוספת שברשימה – הבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה? מה בין קדושת האישות לבין יסודות החנק שהתגלו עד כה?

במסכת מכות נלמד שעדים זוממים דומים לנביאי שקר. הם משתמשים שימוש אינטרסנטי ופומבי בדבר ה'; הם מבקשים לנצל ניצול ציני את דיני התורה כדי לפגוע בזולת. כך הוא בעדות בענייני נפשות, כאשר הם מבקשים לרצוח בדיבורם מבלי לפגוע בגוף.

בדרך כלל עדים שהוזמו נענשים בעונש שביקשו להביא על קרבנם. אך במקרה של עדות על בת כהן נשואה שזנתה, המשנה קובעת שאין הם נענשים כמוה אלא כמו האיש שקיים איתה יחסים, קרי בחנק. מדוע? למה הבדילה התורה אותה משאר איסורי העריות המחייבים ברובם סקילה?

בעשרת הדיברות כתוב "לא תנאף", ומיד לאחר מכן מובא האיסור "לא תגנֹב", שאותו ייחסו חכמי המשנה לגונב נפשות. סמיכות זו באה ללמד כי הבא על אשת איש גונב משהו מנפש בעלה, בדיוק כמו שהאישה גונבת משהו מנפש אשתו של הבא עליה, בחינת "זכר ונקבה בראם, ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, ב). האיש והאישה נקראים "אדם" רק כאשר הם בהתחברות של זכר ונקבה במסגרת אישות.

הפועל "נאף" נמצא בתורה רק בעשרת הדיברות ובפסוק המתייחס ל"בא על אשת איש" – "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ, י). מהי משמעותה של המילה "נאף"? האם ייתכן שיש בקרבה משהו מהמילה "אף", חוטם, אחד מאיברי רוח החיים שבאדם? משמעות הפועל "אנף" היא כעס, או בהיגוי המקראי "חרון אף", בגין הנשיפות החזקות בשעת הכעס. המילה "הניף" מתארת תנועה באוויר, והמילה "נוף" במקורה מובנה צמרות העצים הנעות ברוח. וכי מה בין איבר הרוח לבין התשוקה היצרית המסעירה את הגוף בפרשת הנואף והנואפת?

הקשר שנוצר לאורך חיי אינטימיות של שנים שבין איש ואישה הוא העדות העזה ביותר לקיומו של החיבור בין גוף ורוח ביסוד חיוניות נפשו של האדם. גבר ואשת איש המקיימים יחסים ביניהם פוגעים בעצמם, בשורש ההופעה של חיוניות החיים שבזיקה הפלאית בין רוח וחומר. זהו עצם העניין של קדושת האישות.