הכאת אב ואֵם וקללתם / סנהדרין פה ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
"זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאחר מיתה פטור". (משנה פה ע"ב)
הר"ן הביא שני ביאורים לפטור המכה לאחר מיתה: א. אין חבורה לאחר מיתה (וכן כתב רש"י על המשנה); ב. "דמן הסתם חיוב מכה אביו – מחיים משמע". הר"ן דוחה את הפירוש השני, "דאם כן, אף מקלל כך היה דינו".
עיקר ההבדל שבין הפירושים הוא שהפירוש הראשון פוטר את המכה לאחר מיתה מפני שאין מעשה הכאה לאחר מיתה, ואילו לפי הפירוש השני הפטור אינו נובע רק מליקוי במעשה אלא מכך שלאיסור כולו אין קיום לאחר מיתה. לשון אחר: לוּ ניתן לעשות חבורה במת, לפי הפירוש הראשון היו חייבים על כך, ואילו לפי הפירוש השני אין כלל מקום לחייב על הכאה לאחר מיתה.
לפנינו שתי תפיסות שונות של איסור הכאה. לפי הפירוש הראשון, מוקד האיסור הוא בבן המכה ובזלזול שהוא מזלזל באב; לפיכך אין מקום לחלק בין קודם מיתה לאחריה מצד עצם האיסור, והפטור לאחר מיתה אינו אלא מחמת ליקוי טכני במעשה ההכאה. הפירוש השני, לעומת זאת, רואה את מוקד האיסור באב המוכה, כלומר בצער ובנזק הנגרמים לו; לכן לאחר מיתה, כשאין צער ונזק, פוקע האיסור כולו.
מעתה נוכל ליישב בקלות את קושיית הר"ן על הפירוש השני – "דאם כן, אף מקלל כך היה דינו". מסתבר שהפירוש השני מבחין בין הכאה לקללה: הכאה עיקרה בנזק ובצער של האב, ולכן האיסור אינו שייך לאחר מיתתו; ואילו קללה, שאינה גורמת נזק מוחשי, ממוקדת בזלזול באב, ולכן אין טעם לחלק בין קודם מיתה לאחריה.
אפשר ללכת צעד נוסף ולהציע שמדובר בשני מוקדים שונים של חיוב מורא אב. מוקד אחד הוא בהורים (בין אדם לחברו): ההורים היטיבו לבנם בהביאם אותו לעולם, ולפיכך עליו לכבדם ואסור לו לצערם. המוקד השני הוא בין אדם למקום: כיבוד ההורים הוא כיבוד המסורת, והוא יסוד לשמירת התורה והמצוות; לפי זה, מוקד המצווה הוא בבן.
ייתכן שבחקירה זו תלויה גם המחלוקת אם מקישים הכאה לקללה לעניין "עושה מעשה עמך". אם גם הקללה אסורה בגלל הצער והנזק שהיא גורמת, הרי שההיתר לקלל אב שאינו עושה מעשה עמך מלמד שמותר להסב לו נזק, ואם כן, מותר אף להכותו. אבל אם אלו איסורים שונים, יש מקום לחלק ולומר כי הגם שאין חיוב לכבד אב שאינו עושה מעשה עמך, ואפילו מותר לקללו, מפני שהוא עצמו אינו משמר את הקשר למסורת, מכל מקום אסור לגרום לו צער ונזק, משום הכרת הטוב.
