חיבור שמים וארץ / רפי זברגר

חגיגה ו ע''א
 

הקדמה

בסופה של המשנה בתחילת המסכת למדנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל על היחס בין קרבנות ראיה וחגיגה:
בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.
כולם מסכימים שערכם המינימלי של שני הקרבנות אינו זהה. וכולם גם מסכימים כי ערכו המינימלי של אחד צריך להיות פי שניים מערכו המינימלי של האחר (שתי כסף מול מעת כסף)
בית שמאי מחשיבים יותר את קרבן עולת ראייה ולכן ערכו הוא הגדול (לפחות שתי כסף), ובית הלל סוברים הפוך: קרבן חגיגה ''שווה יותר'' וערכו צריך להיות לפחות שתי כסף.
הגמרא מביאה נימוקים לכל אחת מהשיטות.
 

הנושא

תנו רבנן, בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה. ועוד: מצינו בעצרת, שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים.
הברייתא מביאה שני נימוקים מדוע לדעת בית שמאי עולת ראייה ''שווה'' יותר ולכן יש להוציא עליה יותר כסף:
• קרבן ראייה הינו קרבן עולה, שכולו עולה על המזבח (כולה לגבוה), לעומת שלמי חגיגה שנאכלים גם לכהן ולבעלים.
• מספר קרבנות עולה הקרבים יחד עם שתי הלחם (מנחה עשויה מחיטים) בשבועות גדול יותר מקורבנות השלמים הקרבים בחג שבועות. שכן, יש להביא שבעה כבשים, שני אילים ופר אחד כולם עולות, לעומת שני כבשים לשלמים. מבין מכך בית שמאי שמעלת קורבנות עולה גדולה יותר ממעלת קורבנות שלמים.
ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה. ועוד: מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות.
גם לבית הלל ישנן שתי הוכחות לחוזק של שלמים לעומת עולות.
• עם ישראל הקריב לפני מעמד הר סיני שלמי חגיגה כמתואר בסוף פרשת משפטים. (בבחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" נכתב קטע זה לאחר תיאור מעמד הר סיני אך אירע לפניו). הגמרא תשאל בהמשך כי אותם פסוקים מדבררים גם על עולות שהקריבו בני ישראל.
• בקורבנות הנשיאים בימי חנוכת המשכן, הקריבו שלושים וששה קורבנות עולה (שנים עשר פרים, שנים עשר אילים ושנים עשר כבשים) לעומת מאתים וארבעה קורבנות שלמים (עשרים וארבעה פרים, שישים אילים, שישים עתדים ושישים כבשים). בית הלל מוכיח מכאן כי מעלת קורבנות השלמים גדולה ממעלת קורבנות עולה.
לאחר שהבנו את סברתם של בית שמאי ובית הלל, דנה עתה הגמרא מדוע כל אחד לא סובר כמו השני. אנו נתמקד בחלק הראשון, המסביר מדוע בית הלל לא סברו כמו בית שמאי.
ובית הלל, מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי? - דקא אמרת ראייה עדיפא, דעולה כולה לגבוה - אדרבה, חגיגה עדיפא, דאית בה שתי אכילות.
הנקודה הזאת היא מאוד מעניינת. בית הלל עונים ואומרים לבית שמאי, כי ההוכחה הראשונה שהם הוכיחו לטובת קורבנות עולה, היא היא מהווה דווקא הוכחה לשיטת בית הלל. העובדה שקורבנות שלמים נאכלים גם לגבוה (אימורים מוקרבים על המזבח), גם לכוהנים (חזה ושוק ניתן לכוהנים) וגם לבעלים (שאר הבשר) מוכיח על ''גדולת'' שלמים לעומת קורבנות עולה שכולה עולה לגבוה (נשרפת כליל, מלבד העורות). נרחיב על כך בחלק של המסר.
ודקא אמרת נילף מעצרת - דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור.
לגבי ההוכחה השניה – גם בית שמאי וגם בית הלל ''מצאו'' מקום בתורה בו מקריבים יותר קורבנות מסוג אחד. בית שמאי הוכיחו משבועות, שם יש יותר קרבנות עולה. ובית הלל הוכיחו מקורבנות נשיאים, שם יש יותר שלמים.
טוענים בית הלל, מכיוון שהנושא שלנו הוא קורבנות האדם הפרטי במועד, הרי שיש לדמות קורבנות יחיד אלו, לקורבנות יחידים של הנשיאים, ולא לדמות לקורבנות ציבור הקרבים עם שתי הלחם בשבועות.
 

מהו המסר

תשובתם של בית הלל לבית שמאי על הוכחתם הראשונה כאמור מעניינת מאוד ומלמדת אותנו מספר מסרים מרתקים:
• שני אנשים יכולים לבחון מצב מסוים ולהגיע למסקנות הפוכות. אחד שם דגש על נקודה מסוימת, ואילו השני מדגיש דווקא נקודה אחרת. הסתכלות אחת – שני מבטים ושתי מסקנות הפוכות!
• הנקודה היותר מעניינת היא בחינת השוני בין המבטים. בית שמאי ''מחשיבים'' יותר את הקורבנות אשר עולים כליל לה'. כול הקרבן נשרף על המזבח, כולו ''נאכל'' על ידי המזבח ומוקטר לה' – תכונה אשר מעלה את החשיבות לדרגה גבוהה יותר. לעומתם, סוברים בית הלל כי דווקא הנקודה של שותפות הקורבן עם הכוהנים והעם היא המעלה את הדרגה והחשיבות של הקרבן. היא הנקודה הגורמת להחשיב קרבן זה ליותר נעלה.
נדמה כי מחלוקת זו מאפיינת את שיטות בית שמאי ובית הלל לאורך כל הדרך. בית שמאי המחמירים והמקפידים יותר, הם אלה שמבקשים לראות בכל דבר איך זה מתחבר לגבוה, לשמים, לקדוש ברוך הוא. לעומתם, בית הלל המקלים יותר, מנסים תמיד להוריד את הדברים לארץ, לראות את עבודת ה' גם ביחס לחברה, לקהילה ולמשפחה.
דווקא נקודות אלו של החיבור עם אנשים אחרים, החיבור של "הגבוה" עם הארץ והאנשים, דווקא היא מעלה את החשיבות ונותנת לדברים אלו עוצמה ורוחניות גבוהה יותר.
מכיוון שהלכה נפסקה כבית הלל, אנו אמנם דוגלים בשיטתם, ומחשיבים יותר את החיבור לאנשים, לקהילה ולחברה ורואים בכך חלק אינטגרלי מעבודת ה' שלנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]