לפני הדיבור / חגיגה ו ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בדף ו' דנה במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בנוגע לסכום הכסף שיש להשקיע בקורבנות החג – חגיגה ועולת ראייה. אחד הטיעונים שמעלים בית הלל לטובת העדפת קורבן החגיגה הוא ש"חגיגה ישנה לפני הדיבור", כלומר היא הוקרבה עוד קודם מתן תורה. בעקבות זאת מתעורר דיון בשאלה אם גם עולת ראייה הוקרבה באותו זמן, אך לענייננו חשובה הנחת היסוד של בית הלל – שקורבן שקרב קודם מתן תורה חשוב יותר, ולכן מן הראוי להדר בהבאתו יותר.
הגמרא מסבירה הקורבן המדובר מתואר בפסוק "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה'" (שמות כד, ה). הזבחים הנזכרים בפסוק הם שלמי חגיגה, והקרבתם התרחשה קודם עלייתו של משה רבנו להר סיני מתן תורה, המתוארת בפסוקים שלאחר מכן.
רש"י על אתר מתמודד עם הבעיה העולה מסדר הפסוקים ביחס לפירוש זה: הפסוק המדובר כתוב בסוף פרשת משפטים, לאחר הפסוקים המתארים את עלייתו הראשונה של משה להר סיני ומעמד עשרת הדיברות. אם כן, כיצד אפשר לומר שהדברים התרחשו קודם מתן תורה? על כך משיב רש"י ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", ועל אף שהפסוקים מאוחרים – ההתרחשויות המתוארות בהם מוקדמות, והיו לפני עלייתו הראשונה של משה להר.
טענה זו של רש"י שנויה במחלוקת, והרמב"ן על התורה (שמות כד, א) השיג עליו וקבע שהדברים התרחשו לאחר מתן תורה. אם כן, כיצד יסביר הרמב"ן את הטענה שהחגיגה "ישנה לפני הדיבור"?
אפשר שיש להסביר זאת לאור דבריו של הרי"ד (בתוספותיו לסוגייתנו), שחלק על פירושו של רש"י:
"ומפרש אחר פירש: ישנה לפני הדיבור – שהיתה קודם 'וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר'".
על פי פירוש זה הביטוי "לפני הדיבור" מתייחס לציוויי ספר ויקרא, המפרטים את מצוות הקורבנות: קורבנות שנהגו לפני ציוויים אלו נחשבים כמי שנהגו לפני הדיבור. אם כן, ה'דיבור' עשוי להיות מיוחד לכל מצווה בפני עצמה – מצווה שנהגה באופן חלקי לפני הזמן שבו נאמר הציווי המלא שלה (ובמקרה שלנו – קודם פרשיות ספר ויקרא) היא מצווה שנהגה לפני הדיבור, והדבר מלמד על חשיבותה.
על פי זה עלינו להבין ממה נובעת חשיבותן של המצוות שנהגו לפני הדיבור. על פי פירושו של רש"י יכולנו להסביר בפשטות שהעובדה שמצווה כלשהי ניתנה קודם מתן שאר המצוות מעידה על חשיבותה, שהרי היא נצרכה עוד קודם לנתינת המערכת השלמה של התורה והמצוות. אולם על פי פירושו של הרי"ד, מה חשיבותה של מצווה שניתנה עם שאר המצוות על אף שאפשר היה לצפות שתידחה למועד מאוחר יותר?
כדי להסביר זאת עלינו להזדקק להבחנה שהבחינו הראשונים בין מצוות שונות: יש מצוות 'שמעיות', כלומר מצוות שאלמלא נצטווינו עליהם לא היינו יכולים ללומדן מדעתנו, ויש מצוות 'שכליות' – מצוות שהדעת נותנת שיש להקפיד עליהן, וגם אלמלא הציווי היה ראוי לנהוג בהן (אפשר שגם רש"י מקבל סברה זו, ואף לדעתו הקדמת מצווה קודם מתן תורה מלמדת על המרכיב השכלי שבה).
אפשר שהעובדה שמצווה נהגה עוד קודם הציווי המלא המתייחס אליה מלמדת שמדובר במצווה שמלבד הציווי המפורש שלה יש בה גם מרכיב שכלי, המתבקש מאליו. במקרה שלפנינו, נראה שהקרבת קורבן החגיגה היא ביטוי לשמחה הנובעת מהמפגש עם הקב"ה וההיראות לפניו. הדבר עולה גם מדעת בית שמאי הנזכרת בגמרא, שלפיה ה'עולות' שבפסוק הן עולות ראייה – תגובה לראיית ה' שב"ויחזו את הא-לוהים ויאכלו וישתו".
[על פי הבנה זו נראה שחידושם של בית הלל, הסוברים שהפסוק מכוון לעולת התמיד, הוא שגם קורבן זה, הנראה שגרתי ו'אפרורי' יותר, מכיל בתוכו מרכיב שכלי הקיים עוד לפני הדיבור: בכל יום חש האדם את הצורך להתקרב לה', ותגובתו היא הקרבת קורבן תמיד המבטא את עצם הקשר התמידי עם הקב"ה.]
