אופן תוכחה / רפי זברגר

מועד קטן כה ע''א
 

הקדמה

במסגרת לימוד הלכות אבלות, מספרת הגמרא על מספר לוויות של גדולי הדור, וההלכות הנלמדות מהן. במאמר זה נתמקד בחלק מהסיפור על לווייתו של רב הונא, שהיה מגדולי האמוראים. 
 

הנושא

כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי ספר תורה אפורייה.
כאשר רב הונא נפטר חשבו להניח ספר תורה על מיטתו, כמו שתואר במסכת בבא קמא (י''ז.) עשו לחזקיהו המלך לאחר מותו, על שהניחו ספר תורה על מיטתו ואמרו המספידים ''קיים זה (חזקיה) מה שכתוב בזה (בתורה)".
אמר להו רב חסדא: מילתא דבחייה לא סבירא ליה, השתא ליקום (ליה) ליעבד ליה?
רב חסדא אמר לאותם אנשים, כי אין לעשות זאת, שהרי כך אמר רב הונא בחייו, ומיד מספרת הגמרא על כך:
דאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה לרב הונא דבעי למיתב אפורייה, והוה מנח ספר תורה עליה. וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה. אלמא קסבר: אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.
רב תחליפא סיפר כי ראה את רב הונא שביקש לשבת על מיטה (כך היו יושבים בזמנם), ונמנע ולא התיישב שם כיוון שהיה ספר תורה מונח על המיטה, ולקח כד ושמו על הארץ והניח את ספר התורה עליו ואז התיישב.
לא הוה נפיק פוריא מבבא, סבור לשלשולי דרך גגין, אמר להו רב חסדא: הא גמירנא מיניה: חכם כבודו דרך פתח
כשניסו להוציא את המיטה עליה היה מונח רב הונא המת, לא הצליחו כיוון שרוחבה היה גדול מרוחב הפתח. חשבו לשלשל את מיטתו דרך הגג, ושוב עצר אותם רב חסדא ואמר כי למד מרב הונא בחייו שאין להוציא חכם שמת, אלא רק דרך הפתח.
סבור לאשנויי מפוריא לפוריא. אמר להו רב חסדא, הכי גמירנא מיניה: חכם, כבודו במטה ראשונה.
חשבו להעבירו למיטה צרה יותר, ושוב עצרם רב חסדא ואמר כי אין להעביר חכם ממטה למטה. מוכיחה זאת הגמרא:
דאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה – שנאמר (שמואל ב' ו', ג'): וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:
מהפסוק בשמואל אנו למדים כי לא העבירו את ארון ה' מעגלה לעגלה, אלא נשאוה באותה עגלה שנשאו אותה שנים לפני כן, ומכאן לומר רב יהודה בשם רב, גם לגבי הנהגה בדיני נשיאת מת
פרוס בבא, ואפקוה.
לאחר מכן, שברו את מפתן הדלת כדי להוציא את רב הונא מהבית מבלי להעבירו למטה אחרת, ומבלי לשלשלו מהגג.
פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה.
רבי אבא הספיד את רב הונא ואמר בפתח דבריו כי רב הונא היה רב כל כך גדול, עד כדי שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה, אך זה לא קרה בפועל, כיוון שהוא חי את חיו בבבל, ושם לא שורה השכינה.
מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה' (יחזקאל א', ג')!
רב נחמן (ויש אומרים רב חנן), בנו של רב חסדא הקשה על ההספד של רבי אבא והוכיח מפסוק בספר יחזקאל כי הנבואה שורה גם בחוץ לארץ (יחזקאל התנבא בארץ כשדים) בניגוד לאמירתו של רבי אבא.
טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא?
רב חסדא שמע את דברי בנו ונתן לו מכה בסנדליו, כדי שאף אחד לא ישמע את הוכחתו של רב חסדא לבנו. רב חסדא הזכיר לו שהוא ביקש ממנו כבר בעבר ''לא להטריד'' את החכמים בשאלות שאין בהם יסוד...
מאי היה - שהיה כבר.
הגמרא מסבירה כי יחזקאל קיבל נבואה בחוץ לארץ, כיוון שכבר התנבא לפני כן בארץ ישראל, ולכן ''לא פסקה נבואה ממנו'' גם בחוץ לארץ. אבל לכתחילה אין נבואה שורה על נביאים בחוץ לארץ.
  

מהו המסר

נלמד מאופן דבריו של רב חסדא לבנו כיצד יש לקיים מצוות תוכחה. בנו של רב חסדא כנראה הקשה לא פעם על חכמים, ורב חסדא חשב שלפחות חלק מהשאלות ''אינן ראויות'' ויש להימנע מהם. לכן, גם בפעם זאת אמר לו רב חסדא שיש להימנע משאלות ''לא לעניין''. אבל את כל זה אמר רב חסדא בשקט ובצנעה, מבלי שאף אחד מהאנשים בסביבה ישמע. מכאן אנו לומדים כי על המוכיח לומר את דבריו למקבל התוכחה באופן שלא תבייש אותו ברבים. לא לדבר בקול רם כך שהסובבים ישמעו והדבר יגרום לו צער ובושה. בוודאי שאין לבזות אותו או ''לרדת עליו'', כך שירגיש מושפל ונדכא. תוכחה אמורה לבוא מתוך אהבה, חיבה ורעות, ומתוך רצון אמיתי להיטיב את דרכו של המוכח, ולשפר את דרכיו והתנהגותו בעתיד. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]