מציאות יוצרת הלכה / רפי זברגר

מועד קטן יט ע''א

הקדמה

במאמר זה נלמד את המשנה בדף שלנו העוסקת בדינים בסיסיים של מנהגי אבלות בשבת ובמועדים.   
 

הנושא

הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל - בטלה הימנו גזרת שבעה, שמונה - בטלו הימנו גזרת שלשים. מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת. רגלים - מפסיקין ואינן עולין.
עיקרון של הלכה זו מבוטאת בסוף דברי תנא קמא: שבת נספרת לימי האבל, גם שבעה וגם שלושים, וגם אינה מפסיקה את האבלות, כך שהאבלות אשר החלה לפני שבת קודש, ולא הסתיימה בשבת, נספרת בשבת וממשיכה לאחר השבת.
לעומת זאת דין שלושת הרגלים שונה, ימי הרגל אינם נספרים לימי האבל וגם מפסיקים את האבלות באופן הבא:
• אם אבלות של שבעה הייתה לפחות שלושה ימים לפני הרגל – הרי שהרגל מפסיק את ימי השבעה, ולא ממשיכים אותם לאחר סיום הרגל.
למדנו בתוספתא המובאת בגמרא (כ.) כי אפילו הנוהג אחד מדיני אבלות שעה אחת לפני הרגל, כבר אז הרגל מבטלת את השבעה. כדעה הזאת נפסק להלכה.
• אם אבלות של שלושים הייתה לפחות יום אחד לפני הרגל (קבורה הייתה לפחות שמונה ימים לפני הרגל) – הרי שהרגל מפסיק את ימי השלושים, ואינם נמשכים לאחר סיום הרגל.
אם לא היה יום אחד של שלושים לפני הרגל, הרי שאבלות שלושים ממשיכה לאחר הרגל.
להלכה נפסק כדעת רבי אבא המובאת בעמוד ב', הסובר כי אין צורך בשמונה ימים, וגם אם היום השביעי של ימי השבעה חל בערב הרגל, (ואז מקצת יום השביעי נספר לימי השלושים), גם אז הרגל מבטלת את אבלות שלושים.
הסיבה להבדל בין שבת לרגלים, שאם אמנם נספור את ימי הרגל, הרי אף פעם לא תמשיך אבלות שבעה לאחר הרגל, שכן פסח אורך שבעה ימים, סוכות שמונה ימים, וגם שבועות יש דין שבעה (אם לא הקריבו משום מה את קרבנות החג, ניתן להשלים זאת גם בשישה ימים שלאחר החג ), ואז בפועל יצא שהחגים מפסיקים את האבלות, לכן נקבע באופן עקרוני כי הרגלים בעצם מפסיקים את ימי האבלות.
רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת כשבת.
רבי אליעזר מתייחס רק לחג שבועות (עצרת) ופוסק כי בימינו שאין קרבנות, ולכן גם אין ''ימי השלמה'' להקרבה, משך החג הזה הוא יום אחד בלבד, ולכן אפשר לנהוג בו כמו בשבת, שיעלה לימי אבלות וגם לא יפסיק אותה, כך שימשיכו לסיים את ימי השבעה (אם יש) גם לאחר שבועות.
רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים כרגלים
רבן גמליאל מרחיב את דין הרגלים גם לראש השנה ויום כיפור, למרות שזמנם קצר (יום אחד ביום כיפור, יומיים בראש השנה) כך שגם מועדים אלו מפסיקים את ימי האבלות, כפי שהוגדר בדברי תנא קמא.
רבן גמליאל בוודאי חולק על רבי אליעזר וסובר כי גם עצרת בזמן הזה דינה כרגלים, שהרי אם ראש השנה ויום כיפור אשר חלים יום או יומיים דינם כרגלים, הרי שגם עצרת הנוהגת יום אחד בזמן הזה יהא דינה כרגלים שתפסיק את ימי האבלות. נפסק להלכה כרבן גמליאל.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: עצרת - כרגלים, ראש השנה ויום הכפורים - כשבת.
חכמים חולקים גם על רבי אליעזר וגם על רבן גמליאל וסוברים כי דין עצרת כמו רגלים המפסיקים את האבלות, (בדין זה יש הסכמה עם רבן גמליאל), ודין ראש השנה ויום כיפור כשבת, וימים אלו נחשבים לימי אבלות ולא מפסיקים אותה.
 

מהו המסר

הסברנו לעיל את ההבדל בין שבת לרגלים בכך שאם אמנם נספור את ימי הרגל, הרי אף פעם לא תמשיך אבלות שבעה לאחר הרגל, ובפועל יצא שהחגים מפסיקים את האבלות, לכן נקבע כי הרגלים בעצם מפסיקים את ימי האבלות.
זהו מנגנון מעניין של חכמים: ניתוח הנתונים מביא אותנו למסקנה מעשית מסוימת (אף פעם לא תימשך אבלות שבעה לאחר הרגל), ולכן אנו בעצם הופכים את אותה תוצאה מעשית לכלל הלכתי שהרגל מפסיקה את האבלות.
מנגנון זה מלמד אותנו גם לאפיקים אחרים. לפעמים, החיים יותר חזקים מהכללים והחוקים. אם מציאות קוראת בפועל, אנו לפעמים מגדירים את אותה מציאות כהלכה, וכך נוהגים למעשה.
מצאנו עיקרון דומה בדין ''אשת יפת תואר''. שם ''המציאות'' הכתיבה את ההלכה. המציאות אשר לוחם "נתקף ביצר הרע, ולא יכול לעמוד בפניו", התורה "יצרה מנגנון" אשר יתן מענה לאותה מציאות.
בחינוך ילדים תופעה זו יכול להיות לא פעם ולא פעמיים. המחנך או ההורה נתקל במציאות מסוימת, אף שאין היא אופטימאלית (בלשון עדינה) ואין אפשרות לשנותה, הרי שיש ליצור כללי משחק חדשים המתאימים לאותו אירוע.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]