ראיית כל הפרספקטיבה / רפי זברגר

מועד קטן יג ע''ב

הקדמה

נלמד את המשנה האחרונה בפרק שני:
מחפין את הקציעות בקש, רבי יהודה אומר: אף מעבין.
מותר לכסות את התאנים המתייבשות בגגות הבתים במעט גבעולי קש (לפי הסבר ראשון בגמרא), למרות שזו טירחה, ואין בהם צורך בחג, כיוון שעבודה זו מוגדרת כדבר האבד. רבי יהודה מקל יותר ומתיר לשים הרבה גבעולי קש עד שכל התאנים מכוסות בהן. (מעבין).
מוכרי פירות, כסות וכלים - מוכרים בצנעה לצורך המועד.
למדנו במשנה בעמוד א' כי מותר לעשות פעולות קנין לצורך המועד. למרות זאת פוסקת המשנה שלנו כי פירות, בגדים וכלים יש למכור בצנעה, אפילו אם מדובר בצורך המועד. הסיבה: בחפצים אלו לא ניכר שהם לצורך המועד, שהרי כל הדברים הללו נשארים בקיומם גם לאחר החג, ולכן אין למכור דברים אלו בפרהסיא, שמא יחששו שהכי הם אינם נמכרים לצורך המועד.
הציידין והדשושות והגרוסות - עושין בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמן.
ישנה עוד הסתייגות ביחס למשנה הקודמת, והיא במכירת כמויות גדולות. ציידין או אנשים הכותשים חיטים לצורך דייסה, או טוחנים פולים לגריסים, שמוכרים כולם בכמויות גדולות יש לבצע את המכירה בצנעה למרות שנעשה לצורך החג, כיוון שאנשים שיראו אותם יחשבו שהם מוכרים לצורך שאחרי החג.
רבי יוסי סובר כי אותם מוכרים החמירו על עצמן, והגמרא תסביר מהי אותה חומרה, ועל כך נסוב מאמרנו.
 

הנושא

איבעיא להו: הן החמירו על עצמן - דלא הוו עבדי כלל, או דלמא: דהוו עבדי בצנעה?
הגמרא מסתפקת מה כוונת רבי יוסי באותה חומרה ביחס לדין של תנא קמא החולק עליו. האם רבי יוסי מחמיר יותר מתנא קמא וקובע כי בעלי המקצועות הנ''ל לא מכרו כלל, גם לא בצנעה בניגוד לתנא קמא המתיר למכור בצנעה, או שהחומרה היא המכירה בצנעה. לפי צד זה יוצא שרבי יוסי מקל, כך שמעיקר הדין אין צורך אפילו למכור בצנעה, ותנא קמא הוא המחמיר וסובר שמעיקר הדין יש למכור בצנעה.
תא שמע: מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: תגרי טבריא הן החמירו על עצמן שלא יהו מוכרין כל עיקר.
צדי חיות ועופות ודגים צדין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: צדי עכו הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר.
דשושי חילקא טרגיס וטיסני דוששין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: דשושי ציפורי הן החמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר.
מוכיחה הגמרא מברייתא כאפשרות הראשונה. בכל שלושת חלקי הברייתא אנו למדים כי תנא קמא פוסק שמותר למכור בצנעה, ורבי יוסי סובר שבעלי מקצועות אלו החמירו על עצמן ולא מוכרים כל עיקר.
• מוכרי פירות, בגדים (כסות) וכלים נמכרים בצנעה לדעת תנא קמא, ואילו רבי יוסי מספר על מוכרים (תגרים) בטבריה שהחמירו על עצמם ולא מכרו כלל דברים אלו בחול המועד.
• ציידין (של חיות, עופות ודגים (גם דייגים מכונים ציידים)) מוכרים בצנעה (בגלל שמוכרים כמויות גדולות), וגם כאן, רבי יוסי מספר על מוכרי עכו שהחמירו ולא מכרו כלל בחול המועד.
• כותשי חיטה (הגמרא בהמשך מסבירה כי חילקא הם גרעינים הנכתשים לשני חלקים, טרגיס – לשלושה חלקים, וטיסני לארבעה חלקים) מוכרים בצנעה (גם בגלל כמויות גדולות), וכאן מספר רבי יוסי על אנשי ציפורי שהחמירו ולא מכרו כלל מוצרים אלו בחול המועד.
בירושלמי (פרק ט', הלכה ב') כתוב כי הדיינים בטבריה החמירו על אנשיהם שלא לדוג בכלל בחול המועד, ורבי אמי קילל אותם שהרי חומרה זו גרמה למיעוט שמחת החג.
המרדכי התיר מטעם שמחת החג, אפילו למכור דגים בפרהסיה, כיוון שברור לכולם שהמכירה היא לצורך החג (דגים לא נשמרים לזמן רב).
לפי הסבר זה, יש להוריד מהמשנה ומהברייתא את הדין הקובע כי דייגים מוכרים בצנעה ולהשאיר רק את ציידי חיות ועופות.
 

מהו המסר

למדנו היום בירושלמי כי לפעמים חומרה מסוימת עלולה להביא לקלקול במקום אחר. דיינים של טבריה אמנם החמירו ולא התירו לדוג דגים בחול המועד, אך חומרה זו הביאה לקלקול שמחת החג, כדברי רבי אמי, וכפסק המרדכי.
אנו לומדים מכאן כי יש לכלכל את מעשינו. לראות את הפרספקטיבה כולה. להבין את המשמעות של חומרה או קולא בצד אחד, ולבחון האם אינה יוצרת מצב לא תקין בצד השני.
לימוד זה נכון לגבי מצבים שונים בחיינו. לפעמים אנו מחליטים לנהוג בדרך אחת מסיבות כאלו ואחרות, אך מנהג זה יכול לגרום לתוצאות לא רצויות מנגד.
אולי גם על זה אומרת הגמרא במסכת תמיד (ל''ב.) איזהו חכם הרואה את הנולד – לראות לא רק את הנולד לאחר זמן, אלא גם את הנולד בעקבות מעשים והחלטות שאנו לוקחים על עצמנו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]