תגובה (או אי תגובה) בזמן אמיתי / רפי זברגר

מועד קטן יב ע''א

הקדמה

במסגרת פעולות האסורות בחול המועד דנה הגמרא גם על פעולת הרבעת בהמות וחיות. על כך נסוב מאמרנו. 
 

הנושא

תנו רבנן: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד,
אסור להחזיק את הבהמה הנקבה ולהביא עליה את הזכר להרבעה בחול המועד, כיוון שאין במעשה זה אחד משני הפרמטרים המתירים עבודה בחול המועד. זו מלאכה עם טרחה, וגם אין זה דבר האבד, שהרי ניתן לבצע זאת גם לאחר החג ללא הפסד. מכיוון שעסקנו בנושא הרבעה, ממשיכה הברייתא ומלמדת דיני הרבעה גם בבכור ופסולי המוקדשין:
כיוצא בו אין מרביעין בבכור, ולא בפסולי המוקדשין.
• בכור בהמה טהורה, שהוא פטר רחם לאמו, קדוש מבטן וחייבים להביאו לכהן. הכהן מקריבו ואוכל את בשרו בטהרה בירושלים. גם בכור אסור להרביע, שכן אסור לעשות בו כל עבודה, והרבעה כאמור מוגדרת ''עבודה''.
• בהמה שייחדו אותה לקרבן ונפל בה מום, יש לפדותה ובכסף הפדיון להביא בהמה אחרת במקומה. הבהמה שנפל בה מום נקראת ''פסולי המוקדשין'' וגם לאחר הפדיון אסורה בגיזה ובעבודה. ומכיוון שהרבעה הינה עבודה כאמור, הרי אין להרביע גם פסולי המוקדשין.
מביאה הגמרא ברייתא נוספת עם הסתייגות של רבי יהודה.
תניא אידך: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד,
דין דומה לרישא של הברייתא הקודמת.
רבי יהודה אומר: חמורה שתבעה - מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות.
רבי יהודה מתייחס לחמור נקבה (חמורה) שנמצאת בשלב ייחום ותובעת זכר, ופוסק שבמקרה זה מותר להרביעה בחול המועד, כיוון שאם החמורה ''תצטנן'' מייחומה, הרי שיהיה קשה מאוד להרביעה בעתיד (יש אומרים שבאופן וודאי אין לה תקנה).
שאר בהמות מיוחמות, אסור להרביען, אך מותר להכניסן לדיר שיש שם זכרים, והם יירבעו מעצמן. הסיבה לכך: שאר הבהמות, גם אם יצטננו מייחומם ללא הרבעה, "יש להן תקנה'' ויוכלו שוב להזדווג בעתיד.  
 

מהו המסר

למדנו היום את דעת רבי יהודה (ויש אומרים כי גם תנא קמא מסכים לדעה זו) העוסק במצבים בהם חייבים לפעול בזמן אמיתי, ואם יתמהמהו ולא יעשו את הנדרש – הדבר אבוד ואין תקנה. זו תכונת החמורה, שכאשר היא מיוחמת ''חייבים'' להרביע אותה, שאם לא כן – לא תוכל להזדווג לעולם. משכך, מתירים חכמים להרביעה גם בחול המועד, למרות שהרבעה כאמור מוגדרת כ''עבודה'', כיוון שזה דבר האבד.
נלמד מכאן עיקרון חשוב גם לחיינו. יש מצבים בהם ישנה משמעות גדולה מאוד ל"זמן אמיתי" הן לחיוב והן לשלילה. לפעמים יש לומר משפט מסוים ברגע קריטי (או לעשות דבר מה), ואם לא נאמר באותו זמן – אין משמעות לאמירה בזמן מאוחר יותר, בבחינת ''עבר זמנו בטל קרבנו''.
וכן הפוך, לפעמים (ואולי בהרבה מקרים) יש לשתוק ולא להגיב במצבים מסוימים – ואם בכל אופן מגיבים ואומרים משהו, הנזק יכול להיות גדול ולטווח זמן ארוך מאוד. אנו מכירים זאת היטב מתגובות של מורים והורים למעשים של ילדים, לפעמים התגובה נצרבת בנפשו של הילד למשך שנים ארוכות מאוד. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]