קבלת החלטות מורכבות / רפי זברגר

מועד קטן ה ע''ב

הקדמה

בין הדוגמאות שהביאה המשנה הראשונה של המסכת, לעבודות המותרות בחול המועד כיוון שהם לצורכי רבים, נזכר גם ''ציון הקברות''.
זהו סימון קברים (שלא בבית קברות מסודר) כדי שאנשים טהורים ''אוכלי תרומות'' לא ייטמאו, ובכך הם יאכלו תרומה בטומאה באיסור.
 

הנושא

בגמרא מובאת ברייתא המפרטת טומאות אותן מותר לציין (לסמן), וכאלה שאסור לציינן בחול המועד:
תנו רבנן: אין מציינין לא על כזית מן המת, ולא על עצם כשעורה, ולא על דבר שאינו מטמא באהל.
דברים אשר אינם נטמאים ואינן מטמאים באוהל, אסור לציינם בחול המועד, כיוון שגם אם יאהילו עליהם, האדם לא ייטמא. הדוגמאות שהברייתא מציינת לכך הם עצם כשעורה וכזית מן המת. לגבי כזית מן המת תקשה הגמרא לאחר סיום לימוד הברייתא ונפרט בהמשך.
אבל מציינין על השדרה, ועל הגולגולת, על רוב בנין ועל רוב מנין המת.
הדוגמאות לחלקי המת המטמאים באוהל הם: שדרת האדם, והגולגולת למרות שאינן אלא עצם אחת, כנראה בגלל חשיבותן. כמו כן אם נשארו רוב שטח המת, למרות שאינן רוב העצמות (עצמות גדולות), או רוב עצמות למרות שאינן מהווים את רוב שטח המת (עצמות קטנות), גם כן מטמאות באוהל.
ואין מציינין על הוודאות, אבל מציינין על הספיקות.
כמו שהסברנו לעיל, מדובר במשנתנו במת שאינו קבור בבית קברות מסודר ולכן מותר לציין עליו, אך על קברי בית הקברות ("וודאות" בלשון הגמרא) אין צורך לציין, שהרי גלוי וידוע לכולם כי המקום טמא ואין להכניס לשם תרומות ודברים אחרים טהורים.
אבל, ממשיכה הברייתא ואומרת כי מקום שהוא ספק טמא (מיד המשנה תדגים) מותר ואולי חובה לציין.
ואלו הן הספיקות: סככות, ופרעות, ובית הפרס.
הגמרא מסבירה בהמשך את המושגים הנ''ל:
סבכות – אילן המיסך על הארץ, אשר רוחב אחד (או יותר) מענפיו גדול מטפח, מידה הגורמת לטומאת אוהל, ושאר הענפים קטנים יותר, ומכיוון שיש רווח בין הענפים, הענפים הקטנים אינם מטמאים באוהל. זהו מצב ספק טומאה ולכן יש לציין מקום זה.
פרעות – כמו סבכות, אך מדובר באבנים היוצאות מגדר ומאהילות, חלקן גדולות וחלקן קטנות – יוצר ספק ומחייב ציון.
בית הפרס – קבר שנחרש, ומספק שמא עצמות התפזרו לכל אותה השדה, ונשאר במקום כלשהוא בשדה עצם כשעורה המטמא במגע ומשא יש לציין את מקום בית הפרס.
ואין מעמידין ציון במקום טומאה - שלא להפסיד את הטהרות,
אם יציינו את מקום הטומאה ממש על המקום המסופק, הרי שלא יעזור. כיוון שאנשים יראו זאת רק כשיגיעו למקום, אבל אז כבר ייטמאו. לכן יש להרחיק את הציון מרחק מה מהקבר, ואז אנשים יזהו ולא יתקרבו למקום הספק טמא.
ואין מרחיקין ציון ממקום טומאה - שלא להפסיד את ארץ ישראל.
מנגד, מזהירה הברייתא שלא להרחיק יותר מידי את הציון, כיוון שאז ''ארץ ישראל נפסדת''. שהרי אנו לא רוצים להגדיר טומאה בארץ ישראל במקום שאינו טמא, ואם נרחיק את הסימון, כל האזור שלפני המקום הטמא יוגדר כטמא, למרות שאינו טמא.
וכזית מן המת אינו מטמא באהל? והא תנן (אוהלות ב', א'): אלו שמטמאין באהל - כזית מן המת!
מקשה הגמרא: מדוע הגדרנו לעיל ''כזית מן המת'' כמקום שאין מציינים אותו, והרי למדנו במשנה במסכת אוהלות כי שיעור זית מן המת מטמא באוהל?
אמר רב פפא: הכא בכזית מצומצם עסקינן, דסוף סוף מיחסר חסר,
מתרץ רב פפא כי הברייתא עוסקת בגודל זית מדויק מן המת, שתוך זמן קצר הוא ''יצטמק'' ויהיה פחות מכזית, ואז כבר לא יטמא באוהל. וכדי להבין את התשובה ממשיך מיד רב פפא בהגדרת הכלל שלאורו תרץ את תשובתו:
מוטב ישרפו עליו תרומה וקדשים לפי שעה, ואל ישרפו עליו לעולם
אם המקום לא יצוין יהיה זמן קצר שבו עלולים לעבור על המקום מבלי לדעת שיש שם מת, דבר שיגרום לשריפת תרומה מיותרת (תרומה שנטמאת נשרפת), אך לטווח ארוך יש הפסד גדול יותר אם נציין את המקום כאילו הוא טמא אך בפועל לא יהיה טמא (גודל המת יהיה פחות מכזית לאחר זמן מה) ואז אנשים שיעברו על המקום ולא ישימו לב, יחשבו שהתרומות נטמאו וישרפו אותם בחינם. בגלל ''המתח'' הזה נפסק בברייתא, העוסקת כאמור בזית מצומצם, שלא לציין מקומות אלו כדי לא להפסיד ''הפסד ארוך טווח''.
  

מהו המסר

למדנו היום על "פתרונות במצבים מורכבים":
• לא לקרב יותר מידי את הציון, שהרי אז הציון לא ייראה בזמן, ואנשים (או דברים אחרים) לא יבחינו וייטמאו. מנגד, לא להרחיק יותר מידי כדי ''לא להפסיד את ארץ ישראל'', שהרי אז אנשים לא ילכו במקום טהור לחינם.
• לא לציין כזית מן המת, למרות שבטווח קצר אנו עלולים להפסיד, מחשש לשריפת תרומה מיותרת לאנשים שלא ידעו שיש שם קבר וטימאו את תרומתם, אך לטווח ארוך עלולים לשרוף הרבה יותר תרומות אם יציינו את המקום, שהרי אם אנשים בכל אופן יעברו עם תרומותיהם (לא יזהו את הציון) יצטרכו לשרוף אותם, למרות שגודל המת הצטמק והגיע לגודל הקטן משיעור כזית ואינו מטמא באוהל.
כן, חיינו מורכבים ודורשים קבלת החלטות, אשר לא תמיד טריוויאליות. יש להפעיל שיקול דעת (כמו למשל, הפסד קטן לטווח קצר אך מניעת הפסד גדול לטווח ארוך) ולהחליט.
לאחר קבלת ההחלטה מאוד מאוד כדאי להפסיק לחשוב על הנושא. לא לחשוב, אולי בכל אופן היה כדאי אחרת, אולי בכל אופן ההחלטה שלנו לא הייתה ראויה וכדו'. מחשבות כאלו גוזלות מאיתנו אנרגיות מיותרות, ומייסרות אותנו לחינם. תמיד להמשיך עם הפנים קדימה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]