אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"היוצא להרג ובא אחר וקיללו והכהו פטור"
שאלה מרה מימי השואה
קשים ומרים היו חייהם של היהודים הנתונים בצרה ובשביה תחת ידי הנאצים ימ"ש. אלפי רבבות מבני ישראל הושמדו על ידם במיתות משונות ונוראות, וקשיי השעבוד שהיו מנת חלקם של הנותרים העבירו את חלקם על דעתם וגרמו להם לבקש כי טוב מותם מחייהם. בגטו קובנה התהלך יהודי כזה שביכר את מותו, והחל מפציר בחבירו כי בבוקר בדרכם אל העבודה ידחפהו מספר פעמים עד שיפול. אולי יחוסו עליו מהשמים ובאחת הפעמים הללו תצא נשמתו. חבירו שמע, התחלחל וסירב. אך כשגברו הפצרותיו החל אותו חבר מהרהר כי שמא צודקים דבריו ואם כה מבקש הוא את המוות שמא עדיף הוא לו מהחיים. וכך היה שלבסוף נענה לחבירו ובאחד הבקרים בעת שהלכו לעבודה דחפו מספר פעמים והלה נפל על הארץ באפיסת כוחות, וכשהגיעו למקום העבודה התמוטט ומת.
בשלהי שנת תש"ד גברה ידו של הצבא האדום באותו איזור ושארית הפליטה שוחררה מעול המציק הנאצי. כיון שכן עשו השורדים בראשות הגאון רבי אפרים אושרי – תלמידו של רבה של קובנה לפני השואה הגאון רבי אברהם דב כהנא שפירא בעל "דבר אברהם", ומי שמילא את מקומו כמורה הוראה בעיר בימי השואה הנוראים - כל מאמץ כדי לייסד ולערוך מנייני תפילה בימים הנוראים הקרבים והולכים. בין היתר ערכו חיפושים אחר חזן ובעל תפילה שיוכל לעבור לפני התיבה בימים הנוראים ולא מצאו לתפקיד זה אדם הראוי יותר מבחינת יכולותיו מאשר אותו המוזכר למעלה כזה שדחף את חבירו וקירב את מיתתו. מאידך היו שטענו כי הוא נחשב כמי שהרג את הנפש שאינו יכול להתפלל לפני התיבה, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים נג, ה).
רבי אפרים דן בדבריו והעלם על הכתב בהרחבה בספר השו"ת שלו – אחד מספרי השו"ת המרטיטים והמצמררים, שו"ת "ממעמקים" (חלק ג סימן ז) המוקדש כולו לשאלות הלכתיות שנשאלו בעמק הבכא.
בנידוננו הלא לא הרג אותו יהודי את חבירו שהרי נפח את נשמתו לאחר משך זמן מאז אותן דחיפות. אלא שבבאר היטב על השולחן ערוך (שם, ח) מביא כי אף המכה את חבירו ולא ארך זמן רב עד שיצאה נשמתו אף הוא אינו ראוי להיות שליח ציבור. ומכיוון שהיה זה במזיד, הרי מוכח שם מתוך דברי הרמ"א כי אף שעשה תשובה, אינה מועילה לו ועדיין אינו יכול לרדת לפני התיבה. ברם רבי אפרים מספר כי "מכיון שקשה היה למצוא אז חזן אחר, והיה שעת הדחק ממש, נתבקשתי על ידי השואלים לנחות לעומקא דדינא ולדלות מרגניתא דהיתירא על פי דינה של תורה בזו השאלה".
ואת אותה מרגניתא דהיתרא – מצא בסוגייתנו. לפנינו אמרו בגמרא כי היוצא להרג ואיש אחר הכהו או קיללו פטור ואינו נהרג מחמתו כיון שהוא כבר יוצא למיתה וכך פסקו אף הרמב"ם והטור, שמי שנגמר דינו למיתה ואיש אחר הרגו שאין עליו דין מיתה.
ואם כן – הוכיח רבי אפרים בנידון דידן, הרי על כל העדה כולה יצא הקצף על ידי הרוצחים הארורים ימ״ש, שגמרו אומר להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל באמרם לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, אם כן לכאורה הרי היה זה כאן כמי שנגמר דינו למיתה ופטור, ולפי זה לכאורה אין לדון את האיש הדוחף כרוצח במזיד מכיון שאין דין רוצח עליו דהוי כנגמר דינו למיתה, ולכל היותר יש לדונו כרוצח בשוגג, ורוצח בשוגג שהרג את הנפש ועשה תשובה הרי תשובתו מועלת לו להיות ש״ץ. מאידך הוא דוחה כי שמא לא נחשבו יושבי המחנות כיוצאים ליהרג שבסוגייתנו בה מדובר במי שנגזר דינו למיתה על ידי בית דין ומיתתו ודאית, מה שלא היה ביושבי המחנות שלמרות כל הרעות שמצאום עדיין ניצלו מהם רבים. מאידך מביא הוא צדדים נוספים להתיר וכן סידר לאותו אדם סדר תשובה מיוחד כדי שיהא ראוי לשמש כש"ץ.
ובסוף התשובה הוא מספר, כי "הנ״ל לאחר שקיבל עליו כל סדר התשובה שהוריתי, התפלל בימים הקדושים בבכיות גדולות ואנחות, ובין המתפללים היו הרבה חיילים יהודים מרוסיא שבאו לבית הכנסת להתפלל יחד עם אחיהם שהיו נתונים בצרה ובשביה, וגם הם נתעוררו הרבה על ידי תפלתו של הש״ץ הזה שהתפלל בלב נשבר ורוח נכאה ובקול ערב לוקח נפשות". והוא חותם, "ודר עליון יעבור פשע שארית נחלתו, יזכור אהבתם ויחיה זרעם שלא תאבד שארית יעקב, יפדם מכל גזירות קשות ויושיעם ברחמיו הרבים להחיש למו פדות וישע, להאיר פניו על מקדשו השמם ולבנות חומות ירושלים, לבנות הנהרסות ולנטוע הנשמה, לקבץ נדחי פזורי עמו לציון לכונן זבול מקדשו בראש תרים, להשיב כהנים לעבודתם ולוים לשירם וזמרם במהרה בימינו אמן ואמן".
