גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון א'ר"צ מדור "עלי הדף"
מסכת ראש השנה
דף כח ע"א

בענין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (א)

כלל ידוע הוא ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", וכמפורש במכילתין (כח.): "אמר רב יהודה, בשופר של עולה לא יתקע, ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע, ואם תקע לא יצא... אלא אמר רבא... אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו ליהנות ניתנו", ופירש"י: "לא ליהנות ניתנו - לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו". וכן איתא במס' סוכה (לא:): "אמר רבא, לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל כשר", וברש"י: "ואם נטל כשר, ואף על גב דאיסורי הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף, אלא עבודת עבד לרבו".

והנה, אם אמנם כן הוא שלא ניתנו המצוות לישראל ליהנות מהן, ואינן אלא לעול על צואריהם ועבודת עבד לרבו, מצינו בדברי ראשונים ואחרונים הנאות שונות הנגרמות לעושי ומקיימי המצוות, ובגין כן נתקשו כלפי כלל זה, וכלשון ה'חתם סופר' בחידושיו למס' סוכה (שם): "ויש להקשות, נהי שניתנו מהקב"ה לעבודת עבד, אבל העבד הישראלי יפה לו שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", והיינו, כי השלימות הרצויה היא, שיתענג האדם בעשיית המצוות, ומדוע שלא תיחשב הנאה זו כפעולה שאסורה לעשות באיסורי הנאה, וגם כלפי אלו שאינן במדרגה נעלה זו - להשתעשע ולהתענג בעשיית המצוות, ישנה הנאה אחרת - שעליה נתקשו המפרשים, מדוע לא יחשב כנהנה מאיסורי הנאה, והוא, קבלת שכר עשיית המצוות בעולם הזה ובעולם הבא, וכפי שנתקשה בזה הריטב"א בחידושיו (סוכה שם): "ואע"ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא", ובאופן נוסף של הנאה השייך גם כלפי אלו המתענגים מעצם עשיית המצוות נתקשו באחרונים, כי הרי האדם נהנה מעשיית המצוה ממה שנפטר בכך מחובתו ועולו, ומדוע לא יחשב כחובות שבין אדם לחבירו - שאסור לשלמם מאיסורי הנאה, וגם בעשיית המצוה מבריח ממנו עול המצוה ונפטר ממנו.

ותחילה נביא דברי המאירי בסוגיין כאשר האריך בטעם הדבר ש'אחד זה ואחד זה יצא': "שאע"פ שאסור בהנאה, הרי אין כאן הנאה לגוף, שמא תאמר הרי נהנה בקיום המצוה, הנאת קיום המצוה אינה נקראת הנאה, אחר שאין הנאה אחרת באה הימנה לגוף, שלא ניתנו המצות להיות קיומם הנאה לגוף, ומוכרח הוא האדם לעשותם, הן שתהא לו הנאת הגוף בקיומם הן שיהא לו צער". המתבאר מדבריו, כי ההנאה שאסרה התורה באיסורי הנאה, היינו, רק הנאה הנגרמת אל הגוף, ובקיום המצוה - הגם שנהנה האדם בקיומה, הנאה זו אינה הנאה אלא לנפש האדם ולא לגופו. ובדבריו תתיישב הקושיא כלפי מי שהוא במדרגה הנעלית, שנפשו מתענגת בעשיית רצון קונה, כי תענוג זה הוא תענוג הנפש, ולא נאסר באיסורי הנאה, וכן יתכן שתתיישב בזה הקושיא כלפי השכר שמקבלים בעוה"ב, שהוא שכר רוחני ועונג נפשי, ואינו עונג והנאה גופנית, אכן, כלפי שכר גשמי בעוה"ז עדיין לא תתיישב הקושיא בזה, כי שכר גשמי נגרם הנאה אל הגוף, ונכללת הנאה זו בכלל איסורי הנאה, וכמו כן הקושיא כלפי ההנאה שנפטר האדם מחיובו ועולו בקיומו את המצוה, הרי הנאה זו היא בעיקר אל הגוף, במה שפרק ממנו עול קיום המצוה.

דוגמא ליסוד זה יש להביא מלימוד התורה, דהנה ה'טורי זהב' (יו"ד סי' רכא סקמ"ג) חידש, שכלפי לימוד התורה לא נאמר הכלל דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וכלשונו: "דודאי התורה משמחת לב, שהרי אסור ללמוד בימי אבלו, אם כן לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן 'לאו ליהנות ניתנו', אלא בזה נמשך הנאה לאדם", ומהאי טעמא נפסק בשו"ע (שם סי"ב): "אם אסר ספרו על חבירו, אסור לנאסר ללמוד בו". וכעין יסוד זה מצינו כבר בחידושי ר' אברהם מן ההר (נדרים מח.), וז"ל: "איכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו. ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת ה'..., אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב (תהלים יט, ט) 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, הלכך כשהדירו זה את זה או הדיר זה את זה אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגעת לו הנאה מממונו".

ובענין האמור נחלקו הפוסקים, יש מהם שהחזיקו בדעת הטו"ז - שבתלמוד תורה לא נאמר הכלל ד'מצוות לאו ליהנות ניתנו', כמו שכתב ב'נתיבות המשפט' (סי' עב סקי"ז), וכן נקט ה'אגלי טל' בהקדמתו ובשו"ת 'אבני נזר' (או"ח סי' ס). מאידך, ה'קצות החושן' (סי' עב סקל"ד) נחלק עליו, וכן הוא ב'משובב נתיבות' (שם), בהביאו הוכחה מדברי הר"ן במס' נדרים (לז. ד"ה רב אמר) שגם בתלמוד תורה נאמר כלל זה, וכן מוכח בחי' הרשב"א (נדרים לד.), וכן מבואר ב'משנה למלך' (הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ב).

וכלפי יסוד דבריו שהתורה משמחת הלב - כתב בשו"ת 'פני אריה' (סי' מז): "ואע"ג דמשמחת לב, ומשום הכי האבל אסור בדברי תורה כל שבעה, שמחה שהיא לנפש לחוד והנאה שהיא לגוף לחוד, שהאבל מותר בכל מיני הנאה חוץ מחמשה דברים, אלא שאסור בכל מיני שמחה, ולפיכך אסור בדברי תורה אע"פ שאין כאן הנאה - כיון שמשמחת, אבל לענין איסור הנאה - כל שאין גופו נהנה לא חשיב הנאה", והרי זה כיסודי הדברים שהזכרנו מדברי המאירי, שהנאה כלפי איסור הנאה, היינו, הנאת הגוף, ולא שמחת ותענוג הנפש, ועל כן הנאת קיום המצוות אינה נחשבת הנאה כלפי הכלל של 'מצוות לאו ליהנות ניתנו'.

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף א'רצ"א מדור "עלי הדף"
מסכת ראש השנה
דף כח ע"א

בענין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (ב)

במאמרנו הקודם עסקנו אודות הגדרת הכלל של "מצות לאו ליהנות ניתנו", וכפי שכתב רש"י (בדף כח. ד"ה לא ליהנות): "לא ליהנות ניתנו - לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו", וכן כתב במס' סוכה (לא: ד"ה ואם נטל): "דמצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף, אלא עבודת עבד לרבו", ולכן יוצאים ידי חובה כשמקיימים איזו מצוה באיסורי הנאה, כי אין אדם נהנה מעשיית המצוה, ועל כך נתקשו המפרשים: סוף סוף ישנן הנאות המגיעות אל האדם המקיים את המצוה, וישנם אנשים כאלו שנהנים מעצם קיום המצוה, וכלשון ה'חתם סופר' (בחי' עמ"ס סוכה, שם): "ויש להקשות נהי שנתנו מהקב"ה לעבודת עבד, אבל העבד הישראלי יפה לו שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", ובנוסף ישנה ההנאה של קבלת שכר המצוה - אם פירותיהן בעולם הזה ואם הקרן שקיימת לעולם הבא. וכן יש להקשות, דלכאורה ישנה הנאה כזו במה שהאדם נפטר מעול חיובו.

הבאנו כי מדברי המאירי (ר"ה שם) משמע, כי ההנאה שאסרה התורה באיסורי הנאה, היינו, רק הנאה הנגרמת לגוף, ובקיום המצוה, הגם שנהנה האדם בקיום המצוה, הנאה זו אינה הנאה אלא לנפש האדם, ולאור זה תתיישב הקושיא כלפי מי שהוא במדרגה הנעלית, שנפשו מתענגת בעשיית רצון קונה, כי תענוג זה הוא תענוג הנפש, ולא נאסרה באיסורי הנאה. וכן יתכן שתתיישב בזה הקושיא כלפי השכר שמקבלים בעוה"ב, שהוא שכר רוחני ועונג נפשי, אכן, כלפי שכר גשמי בעוה"ז עדיין קשה, כי שכר גשמי גורם הנאה לגוף, ונכללת הנאה זו בכלל איסורי הנאה, וכמו כן הקושיא כלפי ההנאה שנפטר האדם מחיובו ועולו בקיימו את המצוה, הרי הנאה זו היא בעיקר לגוף, במה שפרק ממנו עול קיום המצוה.

וכלפי הקושיא אודות הנאה של קבלת שכר מחמת המצוה, יש להביא דברי הריטב"א במס' סוכה (לא: ד"ה והאמר): "ואע"ג דמתהני בעשיית מצוות שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב, לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור, אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור, וכדרך שאמרו (ר"ה כח.) בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים, ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים, לית לן בה". (וכן כתב הריטב"א בסוגייתנו: "דאע"ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא, אין הנאה ההיא עם עשיית המצוה ממש, שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה, אלא שהמעשה גורם לו טובה, והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור, וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים, וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים, וכן אמר (יבמות קג:) שאם חלצה בסנדל של עבודה זרה חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ואע"ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא, וגביא כתובתה וזכיה לנפשה ובנכסיה, ולא הוי ליבם שאינו הגון לה, לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסנדל")

והמשתמע מדבריו, כי מצד עצם איסור הנאה, לא אסרה התורה כי אם כשהאדם נהנה באופן ישיר מגוף האיסור ממש, אבל הנאות כאלו שאינן מגוף האיסור ממש, ואינן אלא הנאות הנגרמות מדבר האיסור, ואין האדם נהנה ממנו אלא בעקיפין, הנאה כזו לא אסרה התורה, ובעצם יש לתמוה לפי זה מדוע אסור למכור איסורי הנאה (עי' פסחים כא:), והרי אין האדם נהנה כי אם מן הכסף שהשיג עבור הדבר האסור, ומדוע לא תיחשב הנאה וריוח ממקום אחר שלא נאסרה, וכבר תמה בזה בספר ה'קהלות יעקב' (נדרים סי' מה), וכתב לתרץ, כי במכירה - הרי האדם מקבל על אתר כסף תמורת החפץ, ושפיר נחשבת הנאה באופן ישיר מן הדבר האסור בהנאה, ומשא"כ בשכר מצוה - שאין לו לאדם שום תמורה ושכר באופן מיידי.

ומובן, שיסוד זה מיישב שפיר הקושיא כלפי שכר מצוה אם בעוה"ז ואם בעוה"ב - מדוע אינה נחשבת כהנאה שאסור ליהנות מאיסור הנאה, והתירוץ הוא, כי שכר מצוה אינו הנאה בצורה ישירה מגופו של האיסור, ואין האיסור אלא כגורם להנאה שתבוא לאחר מכן, והנאה כגון זו לא נאסרה ליהנות מאיסורי הנאה, אמנם כלפי הקושיא אודות אלו שנהנים מעצם קיום המצוה - במה שעושים נחת רוח לבוראם, יש עדיין לדון, האם הנאה כזו נחשבת הנאה ישירה מן הדבר האסור בהנאה, או שגם זו אינה כי אם הנאה בעקיפין, כי סוף סוף ההנאה היא בעשיית רצון קונו, והחפץ האסור בהנאה אינו אלא אמצעי בעלמא, ואין ההנאה מן החפץ עצמו. מאידך, יתכן - אחרי שההנאה היא הנאה מיידית, גם זו נחשבת כהנאה מעצם האיסור. ואכן מצינו באחרונים (ראה שו"ת 'פני אריה' סי' סה), ששילבו שני התירוצים יחדיו, כי כלפי ההנאה מעצם עשיית רצון הבורא ב"ה - כתבו התי' שאין כאן כי אם הנאת הנפש ולא הנאת הגוף, והנאה כזו לא נאסרה, וכלפי הנאת שכר המצוה - נקטו תי' הריטב"א, שאין כאן הנאה ישירה מעצם גוף האיסור.

יסוד נוסף מצינו שניתן ללמוד בדברי הראשונים, דהנה ה'נמוקי יוסף' במס' נדרים (ה: מדפי הרי"ף) כתב: "...הרי זה כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה". בדבריו יש יסוד נוסף כלפי הכלל האמור שמצוות לאו ליהנות ניתנו, כי "מסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה". ויש להבין מה מוסיף בדבריו אלו. ובשו"ת 'מחנה חיים' (ח"א סי' כא) העלה שכוונתו ליישב הקושיות הנ"ל מן הנאות שונות שישנן באמצעות קיום המצוה, כי הנאות כאלו אינן נחשבות דרך הנאתן של הדבר האסור, וקיי"ל (פסחים כד:): "כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן", ורובא דעלמא אינם משתמשים בחפצי העוה"ז לצרכי מצוה, ושפיר אינן נחשבות דרך הנאתן, ולכן שפיר יוצאים ידי חובה בקיום המצוה באיסורי הנאה – הגם שישנן הנאות שונות, ויישוב זה יעלה לכל סוגי הנאות שישנם כתוצאה מקיום המצוה, הן ההנאה של עשיית רצון הבורא ב"ה, והן הנאת קבלת השכר, והן ההנאה להתפטר מעול קיום המצוה, כי סוף סוף אין כאן הנאה בדרך הנאה.

ולאור תירוץ זה יש לדון כלפי איסורים הללו שנאסרו גם שלא כדרך הנאתם, כגון כלאי הכרם (עי' פסחים כד:), וכן עבודה זרה (עי' שם כו. תוד"ה שאני), לא יתיישבו הדברים כלפי ההנאות הנזכרות הבאות כתוצאה מקיום המצוה, והדבר תמוה ביותר, כי בסוגייתנו מצינו גם בעבודה זרה: "התוקע בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא", וביסוד הדבר האריך גם בשו"ת 'דובב מישרים' (ח"א סי' נט), והעיר הערה זו (וע"ע חי' חת"ס סוכה שם ובחולין פט. ד"ה מצות; תורת משה להחת"ס פר' נצבים בפסוק למען תחיה).