חינוך למצוות / רפי זברגר

ראש השנה לג ע''א-ע''ב

הקדמה

נלמד את הסיפא של המשנה האחרונה בדף הקודם:
אין מעכבין את התנוקות מלתקוע,
למרות שתינוקות עדיין לא מחויבים במצוות, פוסקת המשנה כי ''יש עניין'' להרשות לתינוקות לתקוע אף בראש השנה.
אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו.
משמעות המילה ''אבל'' כאן במובן של אדרבא. ולאור זאת נסביר את המשנה כי לא רק שאין מעכבים את התינוקות מלתקוע, אלא אפילו מלמדים אותם ומעודדים אותם ללמוד איך לתקוע.
יש מחלוקת פוסקים אם במסגרת לימוד זה גם הגדולים יכולים לתקוע או לא.
והמתעסק לא יצא,
המשנה מסיימת וקובעת כי לא רק השומע צריך להתכוון לשמוע לשם מצוות שופר, אלא גם התוקע חייב להתכוון לשם מצווה, ולכן אם הוא ''מתעסק'' ולא מתכוון לשם תקיעה לא יצא.
והשומע מן המתעסק - לא יצא.
לא רק התוקע המתעסק לא יצא, אלא גם השומע ממנו את קול השופר לא יצא. כדי לצאת ידי חובה צריך שגם השומע וגם התוקע יתכוונו לשם מצוות שופר.
 

הנושא

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים - מעכבין.
מדייקת הגמרא מהמשנה, כי את הנשים כן מעכבים מלתקוע, שהרי המשנה הזכירה רק תינוקות שלא מעכבין אותם.
והתניא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב!
לאור דיוק זה מקשה הגמרא סתירה מן הברייתא על המשנה, שהרי בברייתא הזכירו במפורש שלא מעכבין גם את הנשים.
אמר אביי: לא קשיא; הא - רבי יהודה, הא - רבי יוסי ורבי שמעון.
אביי מיישב ועונה כי אמנם הדבר תלוי במחלוקת תנאים, האם נשים הפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא יכולות בכל אופן לקיים את המצווה, כפי שנלמד בברייתא הבאה:
דתניא (ויקרא א', ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.
רבי יהודה פוסק כי נשים הפטורות ממצוות סמיכת על קורבנות, גם נאסר עליהן לסמוך, ואם הן סומכות עוברות על איסור בל תוסיף (רש''י, ויש חולקים עליו). רבי יוסי ורבי שמעון מתירים לאשה לסמוך למרות שאינן חייבות.
כשם שיש מחלוקת לעניין מצוות סמיכה, כך הם חולקים לעניין מצוות שופר. הברייתא המתירה לנשים לתקוע בראש השנה סוברת כשיטת רבי יוסי ורבי שמעון המתירים לאשה לקיים מצוות שהן פטורות מהן, ומשנתנו שדייקנו ממנה כי נשים לא תוקעות בראש השנה סוברת כשיטת רבי יהודה האוסר על נשים לקיים מצוות שהן פטורות מהן.
נסיים בדיון בגמרא על הפסק המשנה: אבל מתעסקין בהם עד שילמדו.
אמר רבי אלעזר: אפילו בשבת.
רבי אלעזר מחדש ומוסיף כי ההיתר של המשנה חל גם בשבת. כלומר, מותר ללמד ולעודד את הקטנים הפטורים ממצוות שופר לתקוע גם בראש השנה אשר חל בשבת. לצורך לימוד הקטנים לא שייך טעם הגזירה שבעטיו גזרו חכמים שלא לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת. שהרי טעם הגזירה ''שלא יטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים'', וטעם זה שייך רק כדי להביא את השופר לקיים מצוות תקיעה, אך בלימוד ילדים לא שייך טעם זה.
תני נמי הכי: מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.
ואמנם למדנו כהלכת רבי אלעזר גם בברייתא במפורש, כי אין מעכבין תינוקות לתקוע בשופר אפילו בשבת.
הא גופא קשיא; אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא לכתחלה אמרינן תקעו, והדר תנא: אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבין. הא לכתחלה - לא אמרינן תקעו! –
שואלת הגמרא כי יש סתירה לכאורה בין דיוקים בברייתא. ברישא למדנו כי מותר להתעסק עם קטנים בשופר אפילו בשבת, משמע שהדין חל אפילו לכתחילה. לעומת זאת, מהסיפא למדנו כי אין מעכבין בשבת, משמע כי רק בדיעבד לא מעכבים את תקיעת התינוקות, אך לכתחילה אין מלמדים את התינוקות בשבת.
לא קשיא; כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך.
עונה הגמרא כי כל קטע בברייתא מתייחס לקטנים בגיל אחר. הרישא המתירה לכתחילה ללמד תינוקות, עוסקת בקטנים שהגיעו כבר לגיל חינוך, ואז אמנם יש עניין לעודדם וללמדם לתקוע, לעומת הסיפא שעוסקת בקטנים שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך, שם אמנם אין למנוע מהם לתקוע, אך אין מלמדים ומעודדים אותם לתקוע לכתחילה.
 

מהו המסר

המסר של חינוך ילדים בוקע ועולה מתוך סוגיא זו במלוא עוצמתה. יש עניין להשקיע בחינוך ילדים עד מאוד. יש עניין ללמדם ולעודדם לקיים ולעשות בפועל את כל המצוות. גם לאחר שהתוקע סיים את תקיעתו וכולם יצאו ידי חובת המצווה, ניתן ואף רצוי לתת לילדים לתקוע כדי להתלמד ואף כדי לאהוב את המצווה.
לא רק זאת, אלא אפילו בשבת קודש, שתקיעת שופר נאסרה משום גזירה, אנו ממשיכים ומתירים לקטנים ללמוד ואף מעודדים אותם לכך.
הגמרא מסייגת את העניין רק לגיל המתאים לילד לקיים את המצוות (הגיע לחינוך, כל מצווה בגיל המתאים לה), אך אם הילד טרם הגיע לגיל זה, אין עניין להשקיע ולעודד, אך בכל אופן אין מונעים מהם להתעסק במצווה.
מסר חזק זה מהדהד באזניהם של ההורים לילדים קטנים, ונותן להם כוח ועוצמה לקיים את מצוות חינוך באופן כללי, ולימוד ועידוד לאהבת כל אחת מן המצוות באופן פרטי.
 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]