התמודדות בשעת רפיון / רפי זברגר

ראש השנה כה ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו לעיל כי טווח הזמן בין ראיית הלבנה בסוף החודש הקודם, לראיית הלבנה בחידוש החודש הוא לפחות עשרים וארבע שעות. במשנה המתחילה בשלהי הדף הקודם וסיומה בדף שלנו, מתואר סיפור מעשה של עדים שראו בטווח זמן קצר יותר:
מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.
מחלוקת תנאים  כשפער הזמן בין ראיית העדים את הלבנה הישנה לחדשה הוא רק שתים עשרה שעות (בין הבקר לאותו ערב), רבי יוחנן בן נורי פסל את העדים ולא קבלם, ורבן גמליאל קבלם. הגמרא מסבירה כי הוא סובר שמסלול הלבנה אינו קבוע, ולכן יש חודשים שייתכן פער זמנים קטן יותר בין ראיית הלבנה הישנה לראיית החדשה.
ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה. וקיבלן רבן גמליאל.
סיפור מעשה נוסף על עדים שראו את הלבנה ביום השלושים לחודש אלול (בזמנו) אך בליל השלושים ואחד (ליל עיבורו) לא ראוה. גם במקרה זה קיבל רבן גמליאל הנשיא את דברי העדים וקבע את ראש חודש, שהוא גם ראש השנה על פי עדותם.
אמר רבי דוסא בן הורכינס: עדי שקר הן; היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך.
רב דוסא חלק על רבן גמליאל והביא משל לדעתו: הייתכן לומר כי אשה ילדה, ולאחר מכן שוב רואים את כריסה עם הוולד בתוך הבטן. כשם שזה לא ייתכן, טוען רבי דוסא, גם עדותם של העדים שראו את הלבנה בחידושה ולאחר מכן לא ראוה – מצב בלתי אפשרי ולכן הם עדי שקר. רבי יהושע הסכים לדעת רבי דוסא.
רבן גמליאל חשש מהשפעה של דעת רבי יהושע שהיה אב בית הדין על הציבור, גזר עליו שיגיע אליו ביום כיפור שחל להיות לפי חשבונו של רבי יהושע (יום מאוחר יותר) עם מקל וכסף, כדי להוכיח כי בסופו של דבר קבל למעשה את דעתו של רבן גמליאל הנשיא. גזירה זו הייתה קשה לרבי יהושע ולכן התייעץ עם שני גדולי הדור, רבי עקיבא ורבי דוסא (שעל פי שיטתו פסק גם רבי יהושע).
הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כ''ג, ד): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל - צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כ''ד, ט'): וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים - אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.
רבי עקיבא למד מן הפסוק בפרשת אמר, כי קביעת המועד על פי בית הדין הגדול הוא הקובע, ועל פיו נקבעים המועדים.
רבי דוסא תקף את העניין מזווית אחרת: אמר לרבי עקיבא שאם נחלוק על בית הדין של רבן גמליאל, הרי שניתן גם לחלוק על כל בית דין שהיה מימות משה רבינו ועד היום. וכן למד מן הפסוק בפרשת משפטים, המסתירה מעינינו את זהות זקני הדור בתקופת משה רבינו, כדי ללמדנו כי לכל הרכב של בית הדין, לא משנה מיהם הדיינים, יש תוקף מחייב.
נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי - בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי.
לאחר ששמע את דעות רבי עקיבא ורבי דוסא, קיים רבי יהושע את גזירתו של רבן גמליאל, והגיע אליו במקלו ובכספו ביום שחל להיות יום הכיפורים לפי חשבונו של רבי יהושע. רבן גמליאל קרא לו רבו ותלמידו. רבו בחכמה (הכיר כי חוכמתו של רבי יהושע הייתה גדולה משל רבן גמליאל הנשיא) ותלמידו, על כך ששמע להוראותיו וגזירותיו.
 

הנושא

הברייתא בגמרא מרחיבה את תיאור המפגש בין רבן גמליאל ורבי יהושע שהגיע אליו ביום כיפור שחל לפי חשבונו:
תנו רבנן: כיון שראה אותו עמד מכסאו, ונשקו על ראשו, אמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי! רבי - שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי - שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד.
הברייתא מפרשת יותר את התיאורים רבו ותלמידו. רבו - שלימד רבי יהושע את רבן גמליאל תורה ברבים (ולא רק בחברותא). תלמידו – שרבי יהושע נשמע לגזירותיו של רבן גמליאל, כמו תלמיד המקיים גזירות רבו.
סיים רבן גמליאל ואמר: אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים.
אנו בדור טוב שהגדולים נשמעים לקטנים (כמו שייחס גדלות יתר לרבי יהושע ובכל אופן נשמע ''לקטנים'' כרבן גמליאל (קטן ביחס אליו)). והוסיף ואמר כי אם הגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר שהקטנים נשמעים לגדולים.
קל וחומר? חיובא הוא!
מקשה הגמרא: אם החיוב על הקטנים לשמוע לגדולים נובע מכוח קל וחומר, הרי זה חיוב העומד בפני עצמו?
אלא: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים - נושאין קטנים קל וחומר בעצמן.
ועונה הגמרא נכון, יש חיוב כזה, אך לפעמים יש רפיון מסוים. ומכוח העובדה שהגדולים נשמעים לקטנים, גם הקטנים ''מקבלים השראה'', כוח ותעצומות לקיים את החיוב להישמע לגדולים.
 

מהו המסר

סיום הגמרא נותן גם לנו השראה. יש לכל אדם רפיון בשעות ובימים מסוימים, ואנשים צריכים חיזוקים כדי להמשיך בכל הכוח והעוצמה גם באותם זמנים קשים יותר. בדוגמא שלנו, התעצומות באות מתוך שרואים כי הגדולים נשמעים בלי רגשי עליונות גם לקטנים, הרי ''הקטנים'' מקבלים כוחות להישמע להוראותם של הגדולים מהם.
ניתן ליישם עקרון זה במישורים רבים, נציג דוגמא אחת: יחס הורים לילדים מתבגרים אשר הופכים בעצמם להיות הורים לילדים קטנים. לכאורה הילדים כבר הפכו להיות הורים ועומדים בפני עצמם ובעלי דעה מוצקה וכדו'.
אם בכל אופן ההורים ימשיכו לשמוע ולכבד את דעת הילדים, הרי הילדים ילמדו קל וחומר בעצמם וימשיכו גם לשמוע ולכבד את דעתם של ההורים. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]