שיר של יום
מהלך רוחני לאורך ימי השבוע
ראש השנה לא ע"א / חיים אקשטיין
תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים - לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהלל מאד, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. בשלישי היו אומרים א-להים נצב בעדת א-ל, על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי היו אומרים א-ל נקמות ה' - על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים הרנינו לא-להים עוזנו - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש - על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת - ליום שכולו שבת.
קורה שמצטטים שירים, או בוחרים לשמוע שירים, רק לפי הכותרת או המילים הראשונות שלהם. לוחצים באינטרנט על שיר שהשם שלו נשמע נחמד, אבל כשמתחיל השיר מתברר שהוא בכלל שיר עצוב ומדכא. כך, במבט ראשון, נראית גם הבחירה במזמורי "שיר של יום": יש להם כותרות נפלאות, אבל המזמורים עצמם כוללים פסוקים קשים וכואבים, שלא ברור מדוע נבחרו דווקא הם לשירת הלויים בבית המקדש. הגמרא במסכת ראש השנה מסבירה את ההתאמה בין כל יום ובין מה שנברא בו בששת ימי בראשית, אבל ההסברים נוגעים לכותרות בלבד, וכאילו מתעלמים מהתוכן של המזמורים:
פרשני האגדה מנסים בכל זאת לקשר בין האמור כאן, על הכותרות של המזמורים והקשר שלהם לימי הבריאה, ובין המשך המזמורים. הם מסבירים כל מזמור בפני עצמו, וכאן ננסה לשרטט בעקבותיהם את המהלך של ימי השבוע. נראה שאכן יש מהלך כזה, כיוון שאפשר לזהות בבירור שיש לו התחלה וסוף: ביום הראשון והשני מתוארת מלכות ה' (הן בגמרא והן במזמורים עצמם), בהמשך השבוע היא אינה מופיעה, ורק ביום השישי מופיעה שוב מלכות ה'. מתבקש לומר שיש מהלך שתחילתו וסופו במלכות ה', ובאמצע יש התרחשות כלשהי.
ביום הראשון - הקב"ה קנה והקנה את עולמו ושלט בעולמו. הוא יצר תבל, ומאותו רגע נעשה מלך הכבוד על עולמו, מבלי שיהיה גורם שיפריע למלכות זו.
ביום השני הקב"ה כבר יצר פערים. הבדיל בין עליונים לתחתונים. ההבדל אינו רק בין שמים למים, אלא גם בין מקומות שונים בדרגות קדושה שונות. בשיר של יום שני מופיעה ירושלים בהשוואה לשאר העמים והממלכות, ומול המלך הרב שנודע למשגב – יש גם מלכים אחרים שנועדו יחדיו. הקב"ה מולך בעליונים, אבל עדיין לא ברור מה יקרה ברבדים התחתונים.
ביום השלישי פינה הקב"ה מקום בארץ, ולמעשה הפך אותה למקום יישוב עצמאי. בשיר של יום שלישי מתברר המחיר של הצעד הזה – עוול במשפט, שעלול לגרום לארץ כולה להתמוטט. עד מתי תשפטו עוול... ימוטו כל מוסדי ארץ.
ביום הרביעי נבראים כבר גורמים בעלי עוצמה, המאורות בשמים, שחז"ל מזכירים לנו כי הם מקור כוחם של עובדי האלילים. יצירת הכוחות הללו מביאה כוח לאומות העולם, לגורמים שמתנגדים למלכות ה'. הארץ ממשיכה להתמוטט, עד מתי רשעים יעלוזו... אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו. כבר אין כותרת אופטימית להציב בתחילת המזמור, רק תפילה: א-ל נקמות הופיע. ובכל זאת אין לאבד תקווה, כי לא יטוש ה' עצמו... אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני... יצמיתם ה' א-להינו.
ביום החמישי מופיעה התקווה. אמנם צצים רק בעלי חיים, אבל בחיים טמון פוטנציאל לשבח את הקב"ה. כשיש חיים, יש מהיכן להצמיח תיקון. בשיר של יום מוטל התיקון על עם ישראל, מוזכרת יציאת מצרים שמתחילה את המהלך הזה, אבל המהלך עדיין תקוע. נותרת רק תקווה: לו עמי שומע לי... כמעט אויביהם אכניע... ויאכילהו מחלב חיטה...
ביום השישי זה מצליח. מופיעה מלכות ה'. אמנם מופיעים גם הכוחות האדירים שלכאורה יכולים להתנגד לה', המים השוצפים – ואולי גם הכוחות האנושיים המידמים להם; אבל הפעם ברור שמקור כוחם הוא מלך העולם, והם משרתים את מגמתו. אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'.
ביום השבת מושלם המהלך, וכל האתגרים והקשיים שהיו בו – מתגלים עכשיו כאבני דרך. מה גדלו מעשיך ה'... ויציצו כל פועלי אוון – להשמדם עדי עד... צדיק כתמר יפרח... להגיד כי ישר ה'. לפי אחת הדעות בגמרא, זה כבר לא תיאור של היום השביעי בבריאה, אלא של המציאות לעתיד לבוא.
בתחילת הדרך העולם שלם, בהמשך הדרך מצטרפים גורמים נוספים ומלכות ה' נעלמת, אך לבסוף כולם משרתים את המטרה העליונה תחת מלכות ה'. זה מהלך הבריאה, זה מהלך ההיסטוריה, זה מהלך השבוע. מתחילים חלק מכוחה של השבת, אחר כך מתמודדים בעולם המעשה ולבסוף שבים אל שבת קודש. מי שטרח כל השבוע, האמין, קיווה, זכר את ייעודו והתאמץ לממש אותו – יאכל בשבת.
