תורה וחסד = הגעלה וליבון
הרב דב קדרון
ראש השנה יח ע"א
נאמר בספר שמואל (א ג, יד): "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם", ובגמרא אומר אביי שעוון בית עלי יכול להתכפר על ידי תורה וגמילות חסדים.
בלקט ביאורי אגדות מובא בשם השם משמואל (פרשת וישב, תרעג) שתורה וגמילות חסדים מקבילות לשתי דרכים של הכשר כלים: הגעלה וליבון. הגעלה גורמת לכלי לפלוט את הבליעה ולדחותה, אבל לבליעה שדבוקה ביותר עד שאי אפשר להפרידה, צריך ליבון, כדי שתישרף הבליעה במקומה.
כנגד שני עניינים אלו יש בנפש האדם מצב שבו צריך הכשר להפריד ולדחות מנפשו את חלקי הרע, והוא כעין הכשר הגעלה. אך יש אדם אשר חלקי הרע שבו דבקים בנפשו, עד שאי אפשר להפרידם ממנו, ואדם כזה צריך לשרוף את הרע במקומו כדי שיתבטל, והוא כעין הכשר ליבון.
התורה שכתוב עליה (ירמיהו כג): "הלוא כה דברי כאש נאום ה'", היא מכלה ושורפת את כל חלקי הרע שבאדם, והוא ליבון הנפש, ואילו עבודת הקרבנות וכן תפלה שבמקום קרבן, ושאר מצוות ומעשים טובים הם גורמים לאור אלקי בנפש, ומחמת האור הזה חלקי הרע בורחים ונפרדים ממנו, והיא הגעלה לנפש.
הוא מוסיף שמובן ששתי דרכי הטהרה הללו מועילות למי שעשה תשובה על העבר ומקבל עליו להבא, כי אם לא, ח"ו, הלא כתוב (תהלים נ): "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך."
