האדם המרכזי / רפי זברגר

ראש השנה ח ע''א-ע''ב

הקדמה

אחד מראשי שנים המוזכרים במשנה הראשונה של הפרק הינו ראש השנה לשנים. הגמרא דנה בנפקות ההלכתית של ראש השנה זה ועל כך נדון במאמרנו. 
 

הנושא

באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא?
עונה הגמרא שתי תשובות לשאלת הגמרא למאי נפקא מינה ראש השנה לשנים ב-א' בתשרי?:
אמר רב פפא: לשטרות. דתנן: שטרי חוב המוקדמין - פסולין, והמאוחרין - כשירין.
תשובה ראשונה של רב פפא כי הנפקא מינה היא לזמנים הנקובים בשטרות, כפי שכבר למדנו לעיל לעניין ראש השנה למלכים ב-א' בניסן (הורחב במאמר על דף ב'). שם למדנו כי ''שטר מוקדם'' (זמן הנקוב בשטר לפני זמן ההלוואה) פסול, ולכן חייבים לדעת משמעות הזמן הנכתב בשטר. הסברנו כי א' בניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, ו-א' בתשרי הינו ראש השנה למלכי אומות העולם.
רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים י'א, י''ב): אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה.
רב נחמן לומד מהפסוק בפרשת עקב כי הקדוש ברוך דן אותנו בתחילת השנה על כל מה שיקרה לנו במהלך השנה, וזוהי משמעות של ראש השנה לשנים – דין על קרות אותנו במשך השנה.
ממאי דתשרי הוא?
אומרת הגמרא: הבנו שיש דין בתחילת השנה, אבל מי אמר שהיא מתחילה דווקא ב-א' בתשרי?
דכתיב (תהילים פ''א, ד'): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב (שם, ה'): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
זאת אנו לומדים משני פסוקים סמוכים בפרק פ''א בתהילים. הפסוק הראשון מציין לנו את הזמן עליו עוסקים הפסוקים: חג היחיד אשר חל בראש חודש, עת הלבנה מתכסה מענינו הוא ראש השנה. הפסוק השני מציין כי זמן זה הינו יום דין ומשפט, מסקנה משני פסוקים אלו: ראש השנה לשנים, שהוא יום הדין, חל ב-א' בתשרי.
מכיוון שציטטנו את הפסוק מספר תהילים, מביאה הגמרא עוד שתי ברייתות הלומדות לימודים נוספים מפסוק זה:
תנו רבנן: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש.
הברייתא הראשונה מלמדת אותנו הלכה מדהימה בעוצמתה: ''בית דין של מעלה'' אינו דן את האנשים בראש השנה, אלא לאחר ש''בית דין של מטה'' קבע מתי יחול ראש חודש תשרי. וזה באמת מדהים: הקדוש ברוך הוא ובית דינו ''מחכים'' לפסיקת הסנהדרין בירושלים בדבר מועד ראש חודש תשרי, ורק לאחר החלטת הסנהדרין, בית דין של מעלה דן את כל באי עולם באותו יום.
תניא אידך כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מנין - תלמוד לומר מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. אם כן מה תלמוד לומר כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל? מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין
הברייתא השניה מלמדת את ''סדר הדין'' ביום הדין. קודם נידון עם ישראל, ורק לאחר מכן נידון העולם כולו.
כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו.
רב חסדא ממשיל משל להסבר סדר קדימות הדין: אם עומדים לדין מלך ואנשים אחרים, הרי שהמלך נידון בתחילה, ורק לאחר מכן נידונים כל שאר האנשים. עם ישראל נמשל כמלך ביחס לשאר אומות העולם, ולכן הוא נידון בתחילה, לפני כל השאר. הגמרא מסבירה את משלו של רב חסדא בשני טעמים:
מאי טעמא? - אי בעית אימא: לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.
הסבר א': לא ראוי להשאיר את המלך ''בהמתנה'' עד שידונו שאר האנשים.
הסבר ב': השופטים בתחילת הדין עדיין ''רגועים'' ואין להם ''חרון אף'' (כעס). לכן, ''יש עניין'' שהקדוש ברוך ובית דינו ידונו תחילה את עם ישראל, לפני שיבוא ''חרון אף'' בבית דין של מעלה.
 

מהו המסר

אנו מכירים את התכונה המתוארת בהסבר השני של דברי רב חסדא. הסבלנות פוקעת עם הזמן. בכל תהליך אשר נמשך זמן, תחילתו בדרך כלל מבוצעת בנינוחות יתר, בסבלנות ואולי אפילו בסובלנות. ככל שעובר הזמן, הלחץ גדל, העצבים עולים'' וממילא גם סף הכעס עולה מעלה. אך האם נוכל לומר זאת גם ביחס לדין של מעלה?
רש''י בפרשנותו הגאונית התייחס לנקודה זו בשלש מילים, וכותב: בשביל עוונות ציבור. כלומר, אם הקדוש ברוך הוא יקדים את דין ''העם'' (אומות העולם) לפני "המלך" (עם ישראל) הרי שיהיה חרון אף עקב עוונותיהם של הציבור (אומות העולם). אך אם יוקדם דין המלך (עם ישראל) שיש לו אחריות גדולה גם על מה שקורה לציבור כולו (אומות העולם), הרי הכעס על אומות העולם יפחת ויקטן.
העיקרון הנלמד מכך הוא שבכל מקום שיש ''לדון'' אנשים על מעשיהם, הרי עדיף להקדים את דין המנהיג, ולהבין ממנו את כל השתלשלות העניינים ופשר המעשים שנעשו, ועל ידי כך ''לקבל פרופורציות'' לכל הנעשה, כך ''שבאופן טבעי'' דינם של שאר האנשים בחבורה יהיה לקולא.
כך יש לנהוג גם בחיכוכים בתוך המשפחה, העבודה וכדו'. למצוא את ''האדם המרכזי'' באותו אירוע, להבין ממנו מה ואיך הגענו למצב שהגענו, ועל ידי כך נקטין את ''חרון אף'' על כל שאר השותפים. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]