אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים
ראש השנה טז ע"א-ע"ב
"בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון".
"אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים".
"צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים".
אומרת המשנה שבארבעה מועדים בשנה העולם נידון: בפסח על הצלחת התבואה, בשבועות על פירות האילן שמתחילים להבשיל, בראש השנה - כל בני העולם עוברים ונידונים לפניו אחד אחד, ובחג הסוכות נידונים על הגשמים.
הגמרא בַּהמשך מביאה שזמני הדין שנויים במחלוקת של חמש שיטות תַּנָּאִים. ומסיקה הגמרא שמשנתנו היא כדעת דבי רבי ישמעאל, ומה שנאמר שאדם נידון בראש השנה זו רק התחלת דין כאשר גזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.
כך גם לשון הפיוט וּנְתַנֶּה תֹּקֶף: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן.
וכך גם לשון נוסח התפילה, מראש השנה מבקשים שלש פעמים בתפילה: וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, וּכְתֹב לְחַיִּים טוֹבִים, בְּסֵפֶר חַיִּים... נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ. ורק בתפילת הנעילה שביום הכפורים הנוסח משתנה בשלשת הפעמים: וְחָתְמֵנוּ, וַחֲתוֹם, וְנֵחָתֵם.
אבל, בסוף הדף שלנו אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן:
"שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".
דעה זו לא צויינה לא בתחילת הדף ולא בסוף הדף כדעה נוספת בין החולקים. משמע שרבי יוחנן אינו חולק על דבי רבי ישמעאל שבמשנה, אלא רק מפרט – שהדברים אמורים בבינוניים ולא בצדיקים גמורים ורשעים גמורים.
בסוף הדף אומרת הברייתא: "שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינוניים". בענין זה הבינוניים הם אלו שיש בידם מחצה זכויות ומחצה חובות. ומדברי הרמב"ם משמע שגם הבינוניים של שלשה ספרים הם אותם שיש להם מחצה זכויות ומחצה חובות.
לפי זה קשה:
כיצד יתכן שיהיו כל כך הרבה אנשים שמשקל אלפי זכויותיהם ואלפי חובותיהם יהיה שקול בדיוק נמרץ?
למה דבי רבי ישמעאל הזכירו דוקא רק את אותו מיעוט זניח?
למה נוסח התפילות מתאים דוקא לאותו מיעוט זניח?
ועוד הקשה הרב מרדכי אליהו למה נצרך עבורם ספר שלם? הרי די בדף אחד של פינקס!
ניתן לישב בכמה אופנים:
א. מצאנו בכמה סוגיות שקיימים אופנים שבהם הופך מצב האדם להיות כמחצה עונות ומחצה זכיות: כגון מי שהיה צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבל אינו תוהא על הראשונות (קידושין דף מ ע"ב). וכן (סנהדרין דף קב ע"ב) "אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה".
גם מצינו כמה מעשים טובים וכן מעשים רעים שעשויים לקרוע גזר דינו של אדם: המנבל פיו, העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, בנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה. אם כן מצוי שמאזן הזכויות והחובות יתאפס.
ב. גם ללא איפוס מיוחד, הרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כל עברה קלה הופכת עבורם לחמורה. ולהיפך ברשעים. לכן ככל שמתרחקים מהבנוניות ההתרחקות נעשית קשה יותר ויותר.
ג. כל אדם צריך לכל הפחות לראות את עצמו כבינוני. שהרי מצד אחד בפרק ב' של פרקי אבות (משנה יג) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ. ומצד שני באותו פרק (משנה ד) רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ. ואם אינך צדיק ואינך רשע, אתה מוחזק לבינוני. וכך אמר האמורא רבה: (ברכות דף סא ע"ב) "כגון אנו בינונים".
ד. הרי עצם הקביעה שרשע גמור כבר נחתם דינו ואינו יכול לעשות תשובה, קשה מאוד. הרי אפילו על רשע גמור כאלעזר בן דורדיא (עבודה זרה דף יז ע"א) בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת. ולא הוזכר שאותו מעשה אירע דוקא בראש השנה.
לכן מסתבר שאין משמעות ספרם של בינוניים כמשמעות כת של בינוניים. רשעים גמורים שגזר דינם נחתם לאלתר הם רק אותם שנסתמו בפניהם דרכי תשובה. וכן צדיקים גמורים שנחתם דינם לאלתר הם רק אותם שמעיד עליהם יודע תעלומות שכבר לא יסורו חלילה מדרכם. ואילו שאר רובם של האנשים אכן לבינוניים נחשבים.
ולפיכך, כמו בלשון התפילה, ברכת אדם לחברו בכתיבה טובה נכונה מראש השנה ועד ליום הכפורים.
