שני סוגים של איחור
הרב דב קדרון
ראש השנה ו ע"א
בקשר לפסוק (דברים כג, כב): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא", נאמר בגמרא שהמילה "בך" באה להדגיש שהעונש על איחור הנדר הוא רק לנודר עצמו ולא לאשתו, "והיה בך חטא ולא באשתך חטא".
למרבה הפלא במדרש (ויקרא רבה לז,א) נאמר: "כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב: ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל". כך גם מפרש האור החיים את הפסוק האוסר לאחר את הנדר שכוונת המילה "חטא" היא לשון חסרון, "שעל ידי איחור הנדר יחסר ממנו אשתו שהיא כגופו או זרעו". דברים אלו לכאורה מנוגדים לנאמר כאן בגמרא שבעוון בל תאחר העונש הוא לאדם עצמו ולא לאשתו.
אכן השפת אמת (ראש השנה) כתב שיש בעניין זה מחלוקת, האם בעוון בל תאחר נענש רק הנודר עצמו או אשתו, אולם ניתן אולי לומר שאין בהכרח סתירה בין המקורות, כי יש שני סוגים של איחור.
יש מי שמאחר לשלם את נדרו משום שהוא לא באמת מתכוון לשלם בכלל, הוא דוחה את התשלום ככל שיוכל מתוך תקווה שתבוא איזו ישועה ותציל אותו מהחיוב שהתחייב, כלומר: הוא לא מקבל על עצמו את האחריות לנדרו. איחור כזה נחשב כאילו עבר על נדרו ובעוון חילול הנדר ייתכן שתיענש גם אשתו. אולם יש מי שמאחר לשלם בעל כרחו, ולמרות שהוא מקבל אחריות מלאה לדיבורו ולמעשיו ורוצה לשלם, הוא לא מצליח לעשות זאת מסיבות שאינן תלויות בו, עבור איחור כזה הוא ייענש אך לא אשתו, על זה נאמר: והיה בך חטא ולא באשתך.
