הכוונה הראויה בהשמעת דברי תורה
הרב דב קדרון
ביצה לח ע"א
כאשר רבי אבא עלה מבבל לארץ ישראל הוא התפלל: "יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" (יהי רצון שאומר דבר תורה שיתקבל בעיני חכמי המקום, שלא אבוש). תפילתו לא התקבלה ודבריו היו מגוחכים בעיני השומעים שצחקו עליו פעמיים.
החתם סופר (שו"ת או"ח סימן רח) הקשה: מדוע מסופר בגמרא בזיונו של רבי אבא, הרי היה אפשר להביא את דבריו בלי להזכיר את התגובה של חכמי ארץ ישראל.
אלא, הוא מבאר, יש ללמוד מכאן מוסר השכל, שאסור לאדם לומר דברי תורה בכוונה שיתקבלו הדברים באזני השומעים, אלא צריך לומר את דבריו לשם שמים, והשאלה אם הדברים יתקבלו או לא אינה צריכה להיות כלל שיקול אם לומר את דבריו או לא.
על פי זה הוא כותב שכל מי ש"מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האָלה האמורה במילי דאבות (אבות פ"א מי"ג) נגד שמא אבד שמא, ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרין מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא, דברים שבעל פה אין אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' ואם איננו עושה לה', הרי איסורו במקומו עומד. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם, הרי זה להגדיל תורה ולהאדירה, ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, יענש זה על הפרישה, אמרו חז"ל: עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשמן".
