הקשר של האדם לכליו / רפי זברגר

ביצה לז ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה בדף שלנו העוסקת בתחום שבת לאדם ולכליו. אסור לאדם לצאת יותר מתחום שבת שלו, שזהו אלפיים אמה לכל רוח, מגבול הישוב בה הוא נמצא. מותר להגדיל תחום זה על ידי הנחת "עירוב תחומין'' לפני שבת במרחק עד אלפיים אמה לצד מסוים, ובכך הוא קונה שביתה באותו מקום בו הניח את העירוב, ויהיה מותר לו ללכת אלפיים לכל רוח ממקום העירוב והלאה. כך הוא מגדיל את טווח הליכה שלו בשבת קודש לצד אחד, אך מקטין את טווח הליכה שלו לכיוון השני. למשל, אם הניח עירובו אלפיים אמה לצד מזרח, הרי שיכול ללכת עד ארבעת אלפים אמה לצד מזרח מן הישוב בו הוא נמצא בשבת, אך לא יכול ללכת כלל לצד מערב. 
 

הנושא

הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים.
המשנה מחדשת ופוסקת שאיסור הוצאה מחוץ לתחום אינו רק לאדם אלא גם לבהמותיו וכליו. לכן, אם אדם העביר כלי בתוך תחום שלו, לדוגמא אלף אמה לצד מזרח. מותר להזיז את הכלי הזה רק עוד אלף אמה לצד מזרח, למרות שעתה הבהמה או הכלי בשימוש של אדם אחר, שתחום שלו גדול יותר מאלף אמה מזרחה.
המוסר בהמתו לבנו או לרועה - הרי אלו כרגלי הבעלים.
גם אם הבהמה נמסרה לטיפול של בנו או של רועה ביום טוב, הרי הבהמה קיבלה את "תחום הבעלים" בערב יום טוב, ואסור לבן או לרועה לטלטל אותה מעבר לתחום יום טוב של הבעלים, אשר נקבעה בבין השמשות של כניסת יום טוב.
כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית - הרי אלו כרגליו, ושאין מיוחדין - הרי אלו כמקום שהולכין.
המשנה מוסיפה כי גם כלי העומד להתחלק בירושה בין הבנים, אך עדיין לא בוצעה החלוקה בפועל וכולם גרים יחדיו, הרי שאם יש כלי שהוא ''מיוחד'' לאחר האחים, ובזמן החלוקה הוא יהיה עתיד לקבל אותו, מחשיבים אותו לכלי שלו, ותחום כלי זה יהיה כתחום אותו בן שהכלי מיועד לו. אבל את הכלים שאין להם קשר מיוחד לאחד האחים, מותר לטלטל רק בתחום המשותף לכולם. ואם אחד עשה עירוב לצד אחד, הרי יש למצוא את האזור המשותף לאח זה ולשאר האחים, ורק בשטח זה מותר לטלטל את הכלים שלהם.
השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל, ביום טוב - כרגלי המשאיל.
הזמן הקובע של בין השמשות נכון גם לכלים שאולים. ולכן, אם שאלו את הכלי לפני בין השמשות, הרי הכלי מקבל את דין השואל, ומותר להוליכו לכל התחום של השואל. אך אם הכלי נשאל בתוך יום טוב, הכלי נשאר בתחום של המשאיל, ומותר לטלטלו רק בתוך תחום זה.
וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן.
אם יש תבשיל המעורב בתבלינים שאשה שאלה מחברתה ביום טוב, הרי התבשיל מקבל את התחום המשותף של שתי הנשים, שהרי התבשיל מכיל מרכיבים השייכים לשתיהן. זהו דין דומה לזה שלמדנו ברישא, שכל כלי המשותף למספר אנשים, הרי שמותר לטלטל רק בתחום המשותף לכל השותפים.
רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהם ממש.
רבי יהודה מסכים באופן עקרוני לדין הקודם, אך פוסק אחרת לגבי מים. אם אשה שאלה מים משכנתה, הם אינם מיוחסים לבעלת המים כדי לקבל את טווח תחום שבת שלה, אלא מכיוון שמים נספגים בתבשיל, טווח תחום שבת של התבשיל אינו אלא של בעלים של שאר מרכיבי התבשיל. מלח ותבלינים לדעת רבי יהודה מקבלים את תחום הבעלים שלהם, כיוון שמדובר במלח ותבלינים גסים שאינם נספגים בתבשיל (רש''י ל''ט.)
 

מהו המסר

דין זה שלמדנו במשנה נראה על פניו תמוה. כיצד כלים, בגדים ובהמות של בן אדם מקבלים את דין הבעלים, ונחשבים כאילו הם ''חלק ממנו'' עד כדי זהות בחום שבת שלהם עם זה של בעליהם.
אמנם ציוותה אותנו התורה להשבית גם את הבהמות בשבת, אך לגבי שביתת כלים, נפסק להלכה כבית הלל שאין שביתת כלים בשבת, ולכן למשל, מותר לאדם להשאיר כלים עובדים בשבת (עם מגבלות מסוימות).
בין כך ובין כך, למדנו היום על קשר יותר ''מיסטי'' בין האדם לכליו. ההלכות הנוגעות לאדם עוברות באורח מיסטי גם לכליו ולבהמותיו. מה הסיבה? ומה קשר זה יכול ללמד אותנו?
ניתן לומר כי האדם נקשר לכליו ולבהמותיו, והכלים והבהמות ככל הנראה "נקשרים" גם לאדם. עד כדי כך השפעת הבעלים על בהמותיו, שמצאנו בהמות של צדיקים שאינם אוכלות דבר גזל (יצחק). אינם אוכלות אוכל לא כשר ועוד.
נמצאנו למדים כי חלק מנפש האדם מוקרנת וקיימת גם בחפציו ועוד יותר בבהמותיו.
מסר זה מלמד אותנו להתייחס בכבוד גם לבעלי חיים (צער בעלי חיים ועוד) ואפילו לכלים דוממים, במיוחד אם הם שייכים לצדיקים ואנשי מעשה.
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (מחר יום הזיכרון שלה, כ''ה אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]