התקציב השנתי

גזר הדין על הפרנסה ומשמעותו

ביצה טז ע"א / חיים אקשטיין

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו. אמר רבי אבהו: מאי קראה - תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא - דכתיב ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה. מר זוטרא אמר מהכא: הטריפני לחם חקי.

מתוך העיסוק בהוצאות של שבתות וחגים, מגיעה הגמרא לעיקרון כללי, שכל המזונות של האדם קצובים לכל השנה. אמרה זו מתפרשת לפעמים כמקור לזלזול בתכנון תקציב, ובניסיון לשלוט על ההוצאות – הרי ממילא כבר נקבע כמה אדם ירוויח השנה. נצטרך לברר למה הגמרא אומרת זאת, והאם היא בכלל אומרת זאת.

לפני כן נעיר על הפתיחה, "מראש השנה ועד יום הכיפורים". יש גרסה שבה כתוב "מראש השנה ועד ראש השנה", וגרסה אחרת שלפיה כתוב "קוצבים" כלומר שהתקציב לא נקבע סופית עד יום כיפור. לפי הגרסה שלפנינו בגמרא, התקציב נקבע עד יום הכיפורים הבא, ולפי זה (כמו גם לפי מקורות אחרים) עשרת ימי תשובה הם זמן ביניים, ששייך גם לשנה הבאה, אבל משמש גם השלמה לשנה הקודמת.

השלכות התקציב

הגמרא מחריגה את הוצאות השבתות והחגים, ומזה אנו יכולים להבין שההתנהלות הכלכלית בשאר התחומים שונה. לפי הגמרא אפשר ורצוי להוציא על השבתות והחגים מעבר לחשבון, משמע שבשאר השנה – ההתנהלות צריכה להיות שקולה ומאוזנת. כך אומר רש"י בפירוש: "ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו". אם יוציא יותר מדי הוא עלול להיכנס לגירעון, כיוון שנקבע כמה יכניס, ולא בטוח שלאדם יהיה מספיק כסף כדי לכסות את כל מה שהוציא מעבר לסכום הראוי (נראה מדברי רש"י שרק ההכנסות נקבעות מראש ולא ההוצאות, אבל מגמרא מקבילה בבבא בתרא י, א, שם נגזר על אחייניו של רבן יוחנן בן זכאי להוציא 700 דינרים והם הוציאו אותם לצדקה, נראה שגם ההוצאות מחושבות מראש).

נמצא שההשלכה המעשית של אמרה זו היא דווקא אחריות אישית ושיקול דעת. האם בזה מסתכם המסר של האמרה במישור המעשי? ייתכן שכן, לא מובן מאליו שצריך להתנהל בחכמה ובזהירות. הגמרא מחדשת שלא מפסידים מהתנהלות כזאת; מרש"י נראה שהמזונות קצובים לאדם לפי מה שמתאים לו (ובגלל זה הוא מוזהר שלא להוציא יותר מסכום ההוצאות הרגיל). עליו להוציא באופן הראוי לרמת החיים שלו, להתאמץ (אך לא באופן מוגזם) להשיג הכנסות, ובאופן כללי להיצמד לדרך הישרה.

ייתכן שבנוסף להתנהלות המעשית המושכלת, צריכה לבוא התודעה שכל המזונות קצובים. שכולנו שכירים שהמשכורת שלהם נקבעה כבר, ואנחנו צריכים לעבוד כי לשם כך נוצרנו. מה שאנו צריכים לפרנסתנו כבר מחכה לנו, ועלינו רק לעבוד באופן ההגיוני והראוי כדי לקבלו. תפיסה זו של העבודה, כחובה עצמאית כלפי הקב"ה שההוצאות וההכנסות בפועל אינן תלויות בה באמת, מופיעה רבות בספרי המחשבה והמוסר. כך למשל כותב הרמח"ל, במידת החסידות, על קניית הביטחון בקב"ה: "שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז"ל במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה... וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם –בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון..." (מסילת ישרים כא).

הוצאות חריגות

כיצד פועל המנגנון של ההוצאות החריגות? איך ייתכן שאדם מוציא – ומוסיפים לו? הפרשנים נחלקו אם ההוצאות של שבתות, חגים ותלמוד תורה הן מחוץ לחשבון, או שהן בתוך החשבון, אך בכוחן להגדיל את התקציב או להפחית ממנו. ייתכן שהוצאות אלו, שלפני כן מתוארות בגמרא בתור הלוואה לקב"ה כביכול, הן סוג של השקעה; בהשקעות, ככל שאדם מוציא יותר, הוא עתיד – אם ההשקעה תשתלם ולא תסתבך – לקבל יותר. מי שאינו בטוח בהשקעה ומכניס רק סכום נמוך, גם הסכום שיקבל בסופו של דבר יהיה נמוך יחסית למי שהשקיע את מיטב כספו. גם ההשקעה בשבתות ובימים טובים היא משתלמת; ככל שהאדם ישקיע יותר במקור הברכה, ביום שמזרים שפע ואנרגיות לכל השבוע והשנה, הסכום שיחזור אליו לחשבון יהיה גדול יותר.

למה נקבע לנו תקציב

שני פסוקים מביאה הגמרא כראיה ש"חוק" (בפסוק על ראש השנה, "כי חוק לישראל הוא") פירושו קצבת מזונות.

הפסוק הראשון נלמד מפרעה, שגם בזמן המשבר הכלכלי במצרים, דאג לקצבה הקבועה של הכהנים. כלומר, אפילו אצל מלך בשר ודם, שנותן לכל הנתינים שלו למכור את עצמם לעבדים, ברור שיש שכבה בעם שצריך לדאוג לה ולהבטיח את הכנסתה. אם רעיון קצבת המזונות נשמע לנו תמוה, עלינו לזכור שהקב"ה הוא מלכנו, ולכן סביר ומתבקש שהוא ידאג מראש לקיומנו – בתור חלק מניהול הממלכה הכללית של העולם.

הפסוק השני לקוח מבקשה מספר משלי (ל, ח-ט): "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי; פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱ-לֹהָי". העוני מסוכן (מוסרית ורוחנית), וגם העושר מסוכן באותה מידה. לפי זה, קצבת המזונות באה כדי להתאים לאדם את מה שנכון לו. יש מידה מדויקת שהאדם זקוק לה, בהתאם למצבו המוסרי והרוחני, וזה בדיוק מה שהוא יקבל.

מה שנקבע עבורנו – נכון לנו, מתאים לנו, תפור למידותינו, ועלינו רק להתנהל נכון כדי לקבלו – ואף להתנהל בנחת ולהיות סמוכים ובטוחים שזה הטוב בשבילנו.