כשהתלמידים נטשו את דרשת רבי אליעזר
אופיו של יום טוב בפרט, וניהול זמן בכלל
ביצה טו ע"ב / חיים אקשטיין
תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב.
יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין.
כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות.
כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין.
כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין.
כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות.
התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה.
נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין.
אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.
בשעת פטירתן אמר להם: (נחמיה ח) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם.
מצוות רבות משפיעות על סדר היום היהודי, אבל יש מקומות שבהם חז"ל עוסקים ישירות בניהול הזמן ועיצוב סדר היום. אחד מהם הוא המחלוקת על אופיו של יום טוב, נושא שהוזכר רבות בהלכה במשך הדורות. האגדה שלפנינו מחדדת את הדיון על צביונו של כל יום טוב, וגם מעלה מחשבות על ניהול זמן באופן כללי.
האגדה מכניסה אותנו לדיון דרך התרחשות מעניינת בבית מדרשו של רבי אליעזר. רבי אליעזר, מגדולי הדור, דורש מול קהל גדול ביום החג, אבל לאט לאט עוזבים אנשים את בית המדרש. בכל פעם שקבוצת אנשים עוזבת, רבי אליעזר טוען (ואולי אף מאשים, או מלגלג) שהם יוצאים כדי לדאוג לסעודה שלהם. אלה שיוצאים בתחילת היום – כנראה יש להם כמויות גדולות של אוכל לחג לאכול (או להכין), ואלה שבסוף היום – כנראה אין להם הרבה לאכול, אז הם הרשו לעצמם להשתהות בדרשה. אם בתחילה אפשר להסתפק אם אכן מדובר בהאשמה או שמא בלימוד זכות, אך לבסוף רבי אליעזר מבהיר את עמדתו בנוגע לעוזבי בית המדרש – הם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אגדה זו משקפת את עמדתו של רבי אליעזר בשאלת צביונו של יום טוב: אדם צריך לבחור אם להקדיש את כל היום ללימוד ("לה') או את כל היום לשמחה האישית-הגשמית ("לכם"), בניגוד לדעת רבי יהושע שיש לשלב ביניהם.
מתבקש לשאול מדוע רבי אליעזר מתייחס בחריפות כזאת למי שכל חטאם הוא סעודת יום טוב, אך תוספות שואלים שאלה אחרת, ובעקבותיהם דנים גם מפרשי האגדה באותה שאלה. השאלה היא על סוף הסיפור, שבו רבי אליעזר שולח את תלמידיו לסעוד את סעודת היום. אם גם לפי רבי אליעזר צריך לסעוד, אז במה בעצם הוא חלוק על רבי יהושע? הרי גם התלמידים שלו מחלקים בין לה' ללכם?
אפשרות אחת היא שרבי אליעזר אכן חרג כאן משיטתו. כך מסביר עיון יעקב, שרבי אליעזר התאים את עצמו לתלמידים, ולא דרש מהם דרישות גבוהות מדי. לאור אגדות אחרות שבהן משתקפת דמותו ההחלטית והנחרצת של רבי אליעזר, אפשרות זו לענ"ד מסתברת פחות.
אפשרות אחרת היא שרבי אליעזר אינו מתנגד לסעודת יום טוב. הוא לא בא לחלוק על כל מסכת ביצה, ועל היתרי אוכל נפש. ברור שצריך לאכול ביום טוב, אבל רק אחרי הדרשה. תוספות אינם מפרטים במה זה שונה מדעת רבי יהושע, אבל נראה שהאגדה עצמה מבהירה את ההבדל.
ראשית, סצנת הנטישה של בית המדרש מביעה ביקורת על החלוקה בין "לה'" ל"לכם". מי שיוצאים מהדרשה לסעודה הולכים כביכול לפי רבי יהושע, אך בפועל הם עוזבים דרשה באמצע, ורבי אליעזר אף מוסיף וחושף את המניעים שלהם – באמת הראש שלהם בסעודה. הם חושבים כמה אוכל הם צריכים לאכול או לבשל, ורק לפי זה הם בוחרים מתי לצאת. את המינון ה"נכון" בין התורה לסעודה הם קובעים על פי שיקול אחד בלבד: כמות האוכל. כשנותנים לבית המדרש ולשולחן החג לעמוד זה מול זה בשווה, ברור מי ינצח, ולמרבה הצער זה לא יהיה בית המדרש.
שנית, רבי אליעזר משתמש בפסוק מעזרא. פסוק זה לכאורה מלמד על חשיבות השמחה בסעודת החג, אבל הוא לקוח ממעמד שבו עזרא הסופר קרא בספר התורה באזני כל העם בראש השנה, וכולם נבהלו ובכו – עד שהרגיעו אותם באמירה שהיום יום חג, אז שילכו לאכול בשמחה. לפי חלק מפרשני האגדה, כזאת סעודה רבי אליעזר מוכן לקבל: כזאת שבאה מתוך דרשה ארוכה, ומתוך יראת שמים. סעודה כזאת תראה ההפך לגמרי מסעודתם של אלו שיצאו באמצע הדרשה.
לפי הסבר זה, ההבדל בין רבי אליעזר לרבי יהושע אינו קשור לכמות השעות ביום שמוקדש לכל תחום, וללו"ז על הנייר. רבי אליעזר מסכים שצריך להקדיש זמן לסעודה, אולי אפילו חצי יום, אך צריך להחליט מה המרכיב הדומיננטי ביום. אדם שבוחר להקדיש את החג כולו לה' – הסעודה שלו צריכה להיות מתוך יראת שמים, מתוך תורה, בתוך מסגרת של "כולו לה'". הליכה בשיטת "חצי חצי" עלולה לגרום לחצי החומרי לבלוע את החצי הרוחני, ולכן צריך להחליט מה העיקר ולא לסמוך על פשרה מדומה.
אם זו דעת רבי אליעזר, נצטרך להבין שרבי יהושע אינו מציע "חלקהו" כחלוקת זמן בלבד. גם ה"לכם" שלו הוא אמיתי, ולא ישיבה סביב השולחן ועיסוק בדברי תורה כשדרך אגב מונחים על השולחן גם כמה מאכלים. נראה שהוא דוגל בחלוקה לכתחילה, לא כפשרה שעלולה להתמסמס אלא כשילוב הרמוני בין שני צדדיו של יום החג, ששניהם צריכים לבוא לידי ביטוי באופן שווה.
האגדה מתרחשת זמן לא רב אחרי החורבן. דור אחד לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, ייתכן שלא הייתה מחלוקת כלל. את החג היו חוגגים בהקרבת קרבן בבית המקדש, שם הקרבן ואכילתו יצרו שילוב הרמוני ואידיאלי בין עבודת ה' לשמחה הגשמית. רק כתוצאה מהחורבן, נוצר מתח בין שני צדדי החג, הקודש וההנאה המוחשית. מכל מקום עכשיו, משנוצר המתח, צריך לדעת איך ליישב בין הצדדים שנעשו צרים זה לזה. עמדה אחת טוענת שיש לבחור בבירור צד אחד עיקרי, ועמדה שנייה דוגלת בשילוב הצדדים לכתחילה.
לפחות בחג, נפסקה הלכה כרבי יהושע, שיש לשלב בין לה' ללכם; עם זאת, הסיפור על רבי אליעזר נשאר בגמרא, ומשמש לנו תמרור אזהרה ותזכורת – שההתעסקות בסעודה לא תשכיח מאיתנו את קדושת היום.
