הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דבר שאינו מתכוין"
ביצה כג ע"א
שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן. רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.
...ומקרדין את הבהמה ביום טוב. תנו רבנן: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד - קטנים ועושין חבורה, קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה.
ושלש מחלוקות בדבר:
רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין - אסור. מיהו, קרוד - קטנים ועושין חבורה, קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד.
ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד.
ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר, ובין קרוד ובין קרצוף שרי.
אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כרבי שמעון, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר הלכה כרבי יהודה, שהרי חכמים מודים לו! -
אמר ליה: אנא כרבי שמעון סבירא לי ועוד: שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו.
...משנה. עגלה של קטן טמאה מדרס, ונטלת בשבת, ואינה נגררת אלא על גבי כלים. רבי יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת.
גמרא. עגלה של קטן טמאה מדרס - דהא סמיך עלויה. ונטלת בשבת - משום דאיכא תורת כלי עלה.ואינה נגררת אלא על גבי כלים. על גבי כלים - אין, על גבי קרקע - לא, מאי טעמא - דקא עביד חריץ.
מני - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.
דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר. (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+, רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
אימא סיפא, רבי יהודה אומר: אין הכל נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, מפני שכובשת - אין, אבל חריץ - לא עבדא! -
תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה.
מבנה הסוגיות:
1.
משנה. שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה,
ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן.
רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין.
וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין...
במשנה מובאות 3 דעות לגבי "מקרדין את הבהמה". ה"תנא קמא" הוא "רבי אלעזר בן עזריה". ניסוח הרישא של המשנה - לגבי הזכרת שם התנא שמיקל - דומה לזה שבמשניות הקודמות.
1.1
בכל אופן יש לשאול [גם במשניות הקודמות] מדוע ניסוח המשנה איננו כמקובל:
"... מקרדין את הבהמה ביום טוב - דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהודה אומר... וחכמים אומרים"
ואולי יש לומר שרבי יהודה הנשיא - "עורך המשנה" - בכוונה ניסח כך כדי ללמדנו שהוא פוסק כרבי אלעזר בן עזריה.
2.
הגמרא מצטטת ברייתא שמבחינה בין קרוד לקירצוף
תנו רבנן: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד - קטנים ועושין חבורה, קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה.
הברייתא בפשטות מוסבת על משנתנו [ואיננה ברייתא "עצמאית"] והיא מדגישה שהקרוד עושה חבורה בבהמה והקירצוף לא עושה חבורה.
2.1
בפשטות הכוונה היא שהקרוד "עושין חבורה" - בוודאות שעושה חבורה. והקרצוף - בוודאות אינה עושה חבורה כלל. [או שמדובר שעשויה לעשות חבורה].
3.
הגמרא מסכמת את השיטות במשנתנו:
ושלש מחלוקות בדבר:
קצת קשה, מדוע הגמרא פותחת בפתיחה זו. הרי ברור שבמשנה יש שלוש דעות!
אולי כוונת הגמרא לומר, ששלושת השיטות הן עקרוניות [ולצורך הכרעת ההלכה]
3.1
רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין - אסור. מיהו, קרוד - קטנים ועושין חבורה, קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה,
ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד.
רבי יהודה [וזו שיטתו בכל מקום] סובר "דבר שאינו מתכוין - אסור", ולכן, אם מבצע קירוד של הבהמה ואינו מתכוין לחבורה [ולא צריך אותה] בכל זאת, מכיוון שתיתכן שתתבצע חבורה הרי שגם פעולת ההיתר - הקירוד עצמו - אסורה.
אולם לגבי קרצוף מותר כי לא מתבצעת חבורה [אין חשש לעשיית חבורה?], וגם לא גזרו על קירצוף בגלל הקירוד. רבי יהודה יודע שחכמים [בתקופתו?] לא גזרו על קרצוף אטו קרוד.
3.2
ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד.
הגמרא מסבירה את דעת חכמים ["חכמים"="רבנן" במשנתנו]: הם סוברים כרבי יהודה בעניין "דבר שאינו מתכוין", ומרחיבים [גוזרים גזירה] את האיסור גם לקירצוף, אע"פ שאינו עושה חבורה כלל.
3.3
הגמרא מסבירה את דעת רבי אלעזר בן עזריה.
ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר, ובין קרוד ובין קרצוף שרי.
רבי אלעזר בן עזריה סובר כשיטת רבי שמעון בש"ס ש"דבר שאינו מתכוין" מותר, ולכן מותר לבצע קרוד ובודאי שגם קירצוף.
3.3.1
ויש להעיר: במשנה דעתו היתה הראשונה ואילו בגמרא דעתו מוסברת רק אחרי שהוסברו דעות רבי יהודה וחכמים.
3.3.2
אולי באופן כזה עורך הגמרא מלמדנו שהוא פוסק כרבי אלעזר בן עזריה [דומה לכלל של "הלכה כבתראי" שלפעמים כוונתו גם לכך שהלכה כחכם שמובא אחרון בסוגיה, וגם כי הכוונה היא לפסוק כרבי שמעון].
3.3.3
ואלי הסיבה היא, שמבחינת תוכן הדברים עדיף הסדר הנ"ל שמובא בגמרא.
3.4
הערה: רבי אלעזר בן עזריה חי בדור שלפני רבי שמעון, וכיצד אומרת הגמרא שהחכם הקדום יותר [רבי אלעזר בן עזריה] סובר כחכם המאוחר יותר [רבי שמעון]!
3.4.1
אלא יש לומר, שדין זה של "דבר שאינו מתכוין" [אם מותר או אסור] כנראה שהיה שנוי במחלוקת עתיקה, אלא שרבי שמעון ורבי יהודה נחלקו בדבר זה במפורש [כמובא בעמוד הבא בגמרא]
4.
הגמרא דנה בפסיקת ההלכה:
אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל,
ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כרבי שמעון, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו.
4.1
הערה: הגמרא מביאה שתי מסורות לגבי מי פסק כאן, רב נחמן בשם שמואל רבו, או רב נחמן בעצמו. ונראה לי קצת קשה מדוע הגמרא מדגישה זאת, הרי גם אם אמר זאת רב נחמן, הרי יש כלל אצל בעלי הכללים שאומרים, שכל חכם כנראה אומר את דבריו בשם רבו! ואולי יש לזה השפעה לעניין הכרעת ההלכה [?]
4.1.0
"אמר רב... לחודיה" - 2 מופעים בש"ס במשמעות כבסוגייתנו.
המקור הנוסף:
מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב
אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי, ואמרי לה אמר רבי תנחום אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא לחודיה:
4.1.1
שמואל או רב נחמן פוסקים כרבי שמעון בדין העקרוני של "דבר שאינו מתכוין" - שמותר, והנימוק הוא שרבי אלעזר בן עזריה במשנתנו סובר כמותו.
4.2
לגבי דברי רב נחמן "הלכה כרבי שמעון, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו" יש לומר שהוא מתכוון לומר שהלכה למעשה תהיה כרבי שמעון נגד רבי יהודה מפני שבמשנתנו רבי אלעזר בן עזריה סובר כמותו [אבל הרי חכמים חולקים עליו...]. ואולי הוא מבין שבמשנתנו משמע שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה על פי האמור לעיל בסעיף 1.2 ובסעיף 3.3.2
4.3
אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר הלכה כרבי יהודה, שהרי חכמים מודים לו! -
רבא מקשה על רב נחמן, הרי חכמים סוברים כרבי יהודה. ונראה שעיקר הקושיה היא, שהלכה צריכה להיות כחכמים נגד רבי אלעזר בן עזריה על פי הכלל של "יחיד ורבים - הלכה כרבים". הביטוי "ולימא מר" כוונתו באמת לומר לרב נחמן שיש לפסוק על פי כללי הפסיקה במחלוקות תנאים, שהלכה כרבים. הגמרא לא מנסחת, שרבא עצמו פסק כרבי יהודה כי חכמים סוברים כמותו!
4.3.1
האם רבא עצמו פוסק כרבי יהודה [ואז אולי הלכה תהיה כרבי יהודה מפני שרבא הוא בתראי ו"הלכה כבתראי"]?
4.3.2
אלא שכנראה רבא מקשה "רק" על הנימוק של רב נחמן!
4.4
עונה רב נחמן:
אמר ליה: אנא כרבי שמעון סבירא לי ועוד: שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו.
קצת קשה, הרי משפט דומה נאמר כבר על ידי רב נחמן לעיל בסעיף 4!
אלא הביטוי הנוסף כאן [לעומת סעיף 4] הוא "אנא כרבי שמעון סבירא לי". כלומר רב נחמן עצמו פוסק כרבי שמעון [לפי הכלל שאמורא רשאי להכריע במחלוקת תנאים על פי סברת עצמו [אלא שכאן לא מובאת ממש סברא כלשהי. אולי רב נחמן מתבסס על סוגיה אחרת - קדומה יותר]. והוא "רק" הביא סיוע לדבריו מרבי אלעזר בן עזריה. ונראה שרב נחמן בא ללמדנו כלל חשוב בפסיקת הלכה: אמורא רשאי להכריע מכח סברא במחלוקת תנאים גם בניגוד לכלל הכרעה כלליים, שלפיהם צריך היה לפסוק כחכמים נגד רבי אלעזר [כרבים נגד יחיד]!
4.5
לא ברור אם רבא הסכים לדברי רב נחמן או שהוא עדיין חולק עליו וסובר שיש לפסוק כחכמים וכרבי יהודה [ש"דבר שאינו מתכוין" - אסור]. אם אמנם כך, הרי שההלכה צריכה להיות לכאורה כרבא נגד רב נחמן כי רבא הוא "בתראי" [כך בפשטות].
5.
הסוגיה השניה באותו עניין בעמוד ב:
... משנה. עגלה של קטן טמאה מדרס, ונטלת בשבת, ואינה נגררת אלא על גבי כלים.
תנא קמא סובר שאסור לגרור עגלה על פני הקרקע בשבת [כי היא חורצת בקרקע ויש בזה איסור מלאכה].
5.1
רבי יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת.
רבי יהודה סובר שמותר לגרור את העגלה כי היא אינה ממש חורצת בקרקע אלא היא גורמת רק לשקיעת הקרקע.
6.
הגמרא מפרשת את המשנה:
... ואינה נגררת אלא על גבי כלים. על גבי כלים - אין, על גבי קרקע - לא, מאי טעמא - דקא עביד חריץ.
מני - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.
הגמרא מסבירה שדעת תנא קמא שאסור לגרור עגלה כי היא חורצת וזה כשיטת רבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור. כלומר, מדובר שהעגלה עלולה לעשות חריצים - אבל לא בוודאות ובהכרח. ובמקרה כזה רבי יהודה אוסר.
6.1
דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר. (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+, רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
הגמרא מוכיחה שלא יתכן שה"תנא קמא" במשנתנו הוא כרבי שמעון במחלוקתו הידועה עם רבי יהודה. והגמרא כאן מצטטת את הברייתא [רק את דברי רבי שמעון בברייתא].
6.1.0
הגמרא מנסחת בפתיחה לציטוט ב"דתנן" - דהיינו ציטוט ממשנה, ובעלי הנוסח מתקנים ל"דתניא" - דהיינו ציטוט מברייתא, שהרי באמת לא מדובר כאן במשנה אלא בברייתא.
6.1.1
אלא יש לומר ["חידוש" שמובא אצל בעלי הכללים בכמה מקומות בש"ס]: ברייתא חשובה ובעיקר אם היא הבסיס לדין עקרוני כבסוגייתנו נחשבת כמשנה. ולכן "תנא" >>> "תנן".
6.2
קצת קשה, מדוע הגמרא מזכירה בכלל את רבי שמעון, הרי ידוע שרבי יהודה אוסר [דבריו לא מוזכרים בברייתא שבא מובא רבי שמעון!] ובדיוק כמו המקרה במשנתנו. כי בפשטות, מקרה העגלה בסוגייתנו [במשנתנו] זהה לגמרי לדיון באותה ברייתא לעיל של "גורר אדם מטה..."!
6.2.1
ולכן נראה לומר בפשטות, שהמקור לדברי רבי יהודה שהוא סובר "דבר שאינו מתכוין אסור" הוא ממשנתנו [של העגלה] ולכן הגמרא ציינה שמשנתנו איננה בשיטת רבי שמעון באותה ברייתא, כי אין מקור אחר [משנה/ברייתא] שבה מוזכרת שיטת רבי יהודה באופן מפורש [גם כאן לא לגמרי מפורש, אלא שמקרה העגלה דומה לברייתא של מיטה וספסל - דברי רבי שמעון]!
6.3
אימא סיפא, רבי יהודה אומר: אין הכל נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, מפני שכובשת - אין, אבל חריץ - לא עבדא! -
הגמרא מוכיחה מהסיפא של משנתנו שרבי יהודה סובר שעגלה לא חורצת וממילא גרירתה מותרת ולא כמובא כדבריו ברישא.
6.4
תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה.
עונה הגמרא שיש שתי שיטות תנאים מה סובר רבי יהודה. הכוונה היא שיש מחלוקת במשנה האם עגלה חורצת, או "כובשת" ולא עושה חריצים, ואז גם רבי יהודה מתיר. ודנים הפרשנים האם המחלוקת היא במציאות.
6.5
מצורף קטע קצר ממה שכתבנו על מסכת שבת דף פא.
תוספות מסכת שבת דף פא עמוד ב:
והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו' - וא"ת והא בהגוזל קמא (ב"ק דף קב.) ובפ"ק דמס' ע"ז דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח"כ מחלוקת היא
תוס' מקשה על שאלת הגמרא [במסכת שבת, שם]: יש כלל שלמרות ש"הלכה כסתם משנה" אבל כאשר יש משנה אחרת שאיננה "סתם משנה" אלא מובאת בה מחלוקת באותו עניין הרי שהכלל הסופי הוא "אין הלכה כסתם משנה".
ולכן, מכיוון שהגמרא מקשה ממשנה במסכת נזיר על דברי רבי יוחנן בסוגייתנו אבל מצד שני יש משנה במסכת ביצה [מסכת ביצה דף כג הסוגיה שהנושא הנ"ל מצורף בה] שבה יש מחלוקת אם דבר שאינו מתכוין מותר, ונראה אם כן שיש "סתירה" בין שתי משניות במסכתות שונות. ואם נאמר ש"אין סדר למשנה" אם כן יתכן לומר שמסכת ביצה נאמרה/נכתבה אחרי מסכת נזיר ולכן בסך הכל המצב הוא של "סתם ואחר כך מחלוקת" ["סתם" – במסכת נזיר, ו"מחלוקת" במסכת ביצה] ולכן לפי הכלל יוצא, שאין הלכה כ"סתם" במסכת נזיר. ומה מקשה הגמרא?
6.6
ולעניינו במסכת ביצה דף כג - יתכן [יש לבדוק!] שמתוס' משמע שסוגייתנו היא המקור העיקרי למחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה בעניין "אינו מתכוין".
7.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכה טז:
מסירין זבובין הנתלים בבהמה אף על פי שהן עושין חבורה, ואין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין, כיצד אוחז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו, היתה בהמה טהורה וריחקה את הולד מותר לזלף משלייתה עליו וליתן בול מלח ברחמה כדי שתרחם עליו, אבל הטמאה אסור לעשות לה כן לפי שאינה צריכה.
7.1
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ד הלכה טז:
[טז] מסירין זבובין וכו'. זהו פירוש מקרדין את הבהמה ואמרו סוף פרק יום טוב שחל (ביצה דף כ"ג) שהלכה כתנא קמא דשרי אפילו בקטנים שעושין חבורה דדבר שאין מתכוין מותר, ופי' שמסירין הזבובים בכלים קטנים וחדין שלפעמים עושין חבורה:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק שדבר שאינו מתכוין מותר [לכתחילה] - כרבי שמעון וכרבי אלעזר בן עזריה במשנתנו.
8.
הערה לסיכום. הפרשנים בסוגייתנו מרחיבים בעניין המחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה בעניין "דבר שאינו מתכוין":
8.1
האם לפי רבי יהודה האיסור הוא מהתורה או מדרבנן.
8.2
גם רבי שמעון אוסר אם תוצאת האיסור תארע בוודאות - "פסיק רישיה" - והאם תלוי אם "ניחא ליה" או לא.
8.3
מה המקור הבסיסי-הראשוני [מהתורה?] לדינים אלה?
8.4
האם המחלוקת הנ"ל היא רק באיסורי שבת ויום טוב או גם בשאר איסורי תורה [מחלוקת ראשונים].
