מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מה ההיתר לעשות מצוות עם כספי מעשר?

הרב צבי שפיץ

ביצה כ ע"א

שאלה
באלו אופנים מותר לעשות או לקנות מצוות מכספי מעשר כספים, ובאלו מקרים אינו רשאי?

תשובה
א. מכיון שחיוב הפרשת מעשר כספים לדעת רוב הפוסקים הינו בגדר מנהג טוב שקיבלו עליהם ישראל לקיימו. לפיכך אע"פ שודאי שלכתחילה צריך לתת את כספי המעשר להחזקת עניים ועמלי התורה, אולם בזמן הזה נהגו רבים ממפרישי מעשר כספים לעשות עם חלק מכספי המעשר גם מצוות המוטלות על הציבור לעשותן, ואפילו שהעניים לא ייהנו מכך. כמו: קניית עליות, בניית מקוה והחזקתו, עשיית עירוב שכוונתי והחזקתו וכדומה.
אבל מצוות שמוטלות על האדם לעשותן לעצמו כמו: קניית טלית, תפילין, ארבעת המינים עבורו וכדו' – אסור לו לקנותם מכספי המעשר.
ב. ההיתר להשתמש עם כספי המעשר לצורך עשיית מצוות קיים, רק אם חשב מראש שיתן את הכסף שמתחייב מכספי המעשר, עוד לפני שהתחייב בנדרו לתת כסף לצדקה. אבל אם תחילה התחייב לתת סכום כסף לצדקה מסוימת, ואח"כ רוצה לפרוע זאת מכספי המעשר – אינו רשאי.
 

מקורות:

כתב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד (סי' רל) שמוכח מהגמ' בביצה (כ.) שר' יוחנן פסק, שאם אדם אמר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני כלומר, את שלושת הקרבנות שנזיר חייב להביא ביום מלאות ימי נזרו, אקנה אותם ממעות מעשר שני, דינו – שנעשה נזיר, אולם אינו יכול להביא את קרבנותיו מכספי המעשר שני, אלא יקנה אותם מכספי החולין שברשותו. כי אין אפשרות להשתמש בכספי מעשר עבור דבר שחייב בו. והוכיח מזה המהר"ם שיק, שלא ניתן לקנות מצוות מכספי המעשר, ושלא כדברי הט"ז ביו"ד (סי' רמט, א) שמתיר לקנות עליות מכספי המעשר, אם חשב על כך לפני שקנה את העליות.

ראיה מדברי הראשונים והפוסקים שנקטו כמו הט"ז
אמנם כתבו האחרונים שיש ליישב את קושייתו על הט"ז, שהרי מבואר שם ברש"י בד"ה נזיר וכו', שר' יוחנן חידש, שמאחר ואמר הרי עלי – כבר התחייב בנזירות, כי אמירתו לגבוה – כמסירתו להדיוט, ומה שאח"כ עשה תנאי בדיבורו, על מנת שאתן ממעשר – אין ביכולתו לעקור את ההתחייבות הראשונית שלו שחלה כבר. ומוסיף שם התוס', שיוצא לפי דברי רש"י, שאם היה אומר הפוך כלומר, קודם את התנאי דהיינו: אם מותר לי להביא מכספי מעשר שני את קרבנות הנזיר, הריני נזיר, באופן זה יהיה רשאי להביא את קרבנותיו מכספי המעשר. מאחר והתנאי שלו קדם לחלות הנזירות, והתוס' שם הסכימו עם דברי רש"י.
לפי"ז יוצא, שאדרבה יש לט"ז ראיה מדברי רש"י והתוס' כלומר, הט"ז שם כתב וז"ל: ולענין לקנות מצוות בבהכנ"ס במעות מעשר, נראה לי, שאם בשעת קניית המצוות היתה דעתו על זה – שרי, דהא המעות לצדקה אזיל. ומה שנהנה שמכבדים אותו לקרוא בתורה – אין בכך איסור, שהרי בכל נתינת מעשר ישנה טובת הנאה לבעלים. מה שאין כן אם בשעת קניית המצווה לא התכוון לתת את הסכום שמתחייב מהמעשר, אלא רק אח"כ רוצה לפורעו מהמעשר – אינו רשאי, כי נחשב כפורע חובו מהמעשר ע"כ. נמצא שהט"ז התיר רק אם לפני שהתחייב בנדר, דעתו היתה שהכסף שיתחייב ישולם מכספי המעשר, נמצא שע"ד כן נדר אח"כ לצדקה, ולפי"ז מעולם לא חל עליו הנדר לתת אותו מכספי החולין. משא"כ אם תחילה התחייב סכום כספי לצדקה, ואח"כ רוצה לפרוע את חיובו מכספי המעשר, באופן הזה לא יוכל לפורעו מהמעשר אלא רק מכספי חולין. ולכאורה כך סוברים רש"י והתוס' בנידון של הנזיר בגמ' בביצה (כ.).
והנה כדברי הט"ז הנ"ל הכריע ג"כ בשו"ת החת"ס יו"ד (סי' רלא) לגבי אדם שהתחייב למחותן שלו נדוניא לבנו או לבתו, ואח"כ התברר לו שאינו יכול לעמוד בהתחייבות זו, אא"כ ישלם את הכסף שהתחייב מכספי המעשר, ושאל האם הוא רשאי לעשות כך? והשיב לו החת"ס, ע"פ דברי הט"ז, שאם לפני התחייבותו למחותן דעתו היתה שאת הכסף שאמור להתחייב עבור ילדיו שהם בגדר עניים, יתן מכספי המעשר – רשאי לשלם זאת מהמעשר. אולם אם לא חשב על כך מראש, נמצא שחל עליו חיוב ממוני רגיל. ולכן אם רוצה כעת לפרוע את חובותיו מכספי המעשר – אינו רשאי לעשות כך כמו שמבואר בגמ' בביצה (יט:).

ההיתר לקנות מצוות מכספי המעשר
והנה הדרישה, הט"ז, והש"ך שם הביאו את תשובת הר"ר מנחם [המכונה –מהר"ם מ"ץ, בסי' תכט] שמותר לעשות עם כספי המעשר מצוות כמו: לממן סעודת ברית לאבי הבן העני או לחתן חתן וכלה עניים וכו'. ולעומת זאת הרמ"א שם ביו"ד (סי' רמט, א] כתב בשם המהרי"ל, שצריכים לתת את כספי המעשר לעניים בלבד ע"כ. א"כ לכאורה יוצא, שישנה מחלוקת בין הפוסקים בנידון זה?
אמנם כשמדייקים בדברי הט"ז, וכפי שהבינו שאר הפוסקים בדברי ר' מנחם הנ"ל, כל ההיתר לקנות עליות לס"ת הינו - מאחר והכסף ניתן לבהכנ"ס לצורך קופת הצדקה הנמצאת שם להחזקת העניים, ולא לצורכי הבהכנ"ס עבור קניית נרות לתאורה או עבור נקיון בהכנ"ס. וכל הספק היה, בגלל שהנותן מקבל טובת הנאה מחמת נתינתו כגון: שיהיה סנדק בברית או יסדר חופה וקידושין אצל החתן הנ"ל. ולכן הם הכריעו, שאין בכך בעיה, כי טובת ההנאה שמקבל לא נחשבת שקיבל ממון מהעני. אולם הט"ז, ור' מנחם ושאר הפוסקים, לא התירו לקנות מכספי מעשר כספים מצוות כאשר הכסף לא יפרנס עניים, אלא ישתמשו בו לצורכי המצוות הנ"ל בלבד כמו: להחזקת ביהכנ"ס, מקווה, עירוב שכונתי וכיו"ב.
וכך גם כתב השל"ה (ח"ג במסכת מגילה, הל' צדקה ומעשר), ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פה-פו), ושו"ת באר שבע (סי' מד). וכך גם מסקנת אהבת-חסד (ח"ב, פ' יט, ס"ק ב) שכתב ביחס לתשובת ר' מנחם וז"ל: ונראה שאם ע"י שהוא בעל ברית – יש בכך טובה לאבי הבן שמטה ידו, וכן להכנסת חתן וכלה יש בכך טובה כיון שמטה ידם, וכן באופן הזה קיים גם ההיתר לקנות ספרי קודש ולהשאילם לאחרים, מאחר ואין ביכולתם לקנות לעצמם - לכן אין להחמיר בזה כלל, דזה גופא הוא כמו צדקה. ולקנות עליה לס"ת ממעות מעשר, אם המעות מתחלקים לעניים – מותר, ואין להחמיר בכך ע"כ.
ולפ"ז יש לעיין מדוע נוהגים רבים בזמן הזה להשתמש עם כספי המעשר לקניית עליות לס"ת כאשר הכסף לא מגיע לעניים אלא לצורכי בהכנ"ס, ואפילו במקומות שמתפללים בבהכנ"ס אנשים רבים שאינם עניים? וכן מהו ההיתר לבנות עם כספי המעשר מקוואות או לעשות עירוב שכונתי וכדו', שאע"פ שהן מצוות חשובות ביותר, אבל איך אפשר לשלם עבורן מכספי המעשר שמיועדים לפרנס עניים?

ההיתר בזמן הזה לקנות מצוות מכספי המעשר
אמנם סיבת ההיתר לכך היא, מכיון שלדעת רוב הראשונים והפוסקים, החיוב להפריש מעשר כספים אינו מהתורה או מדרבנן, אלא מחמת מנהג טוב שקיבלו עליהם ישראל. ולכן אע"פ שעיקר המנהג היה לתת את כספי המעשר לעניים ועמלי התורה כמבואר ברמ"א יו"ד (סי' רמט, א) ובמדרש תנחומא פ' ראה (פ' יח) ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג (סי' עד). אולם במהלך הדורות, ובפרט בדור האחרון, בגלל ההכנסות המועטות, לעומת צרכי המצוה המרובים, לפיכך נהגו מלכתחילה להפריש את מעשר הכספים בתנאי שיוכלו להשתמש עם כסף זה גם עבור מצוות נוספות שמוטלות על הציבור לעשותן. נמצא שע"ד המנהג ותנאי זה, נוהגים לכתחילה רבים ממפרישי המעשר לקבל על עצמם להפריש מעשר כספים. לפיכך אע"פ שעדיין נשארה מעלה יתירה לתת את כספי המעשר לעניים ולעמלי התורה בלבד, אולם מחמת המנהג הקיים, רשאים לתת את כספי המעשר גם עבור צרכי המצוות המוטלות על הציבור.