לא להפסיק לומר / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
ראש השנה ד ע"א
והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור!
אני משתדל לומר שאני עושה דברים לשם שמים, למען שמו באהבה. אבל האמת צריכה להיאמר שזה לא באמת ובתמים ככה, כי לפעמים מתגנבת איזו מחשבה של הנאה אישית במה שאני עושה. אז אולי עדיף מלכתחילה לא לומר אם אני לא באמת אוחז בדרגה הזו?
תשובה לזה אומר רבי חיים מצאנז (דברי חיים על התורה, פרשת יתרו, ד"ה "במדרש תנחומא וישמע יתרו"), בשמו של החוזה מלובלין, שמסביר כי הסיבה לזה שמי שאומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני", היא מפני שלא מדובר על בן פיזי, אלא על תולדת הקדושה שיש בעולם בזכות מעשה המצווה הזה.
משמעות המשפט הזה, לפי דברי החוזה היא, שהאדם שנותן את הסלע הזו לצדקה מבקש שהיא אכן תפעל ותכניס חיות אלוקית וקדושה בעולם. אמירה כזו היא אכן אמירה של צדיק גמור.
אבל לאור הדברים הללו, קשים דבריו של רש"י על הגמרא, שאומר כי ההגדרה צדיק גמור חלה על האדם רק אם הוא "רגיל בכך", היינו שרק אם האדם הזה רגיל לתת סלע לצדקה ולומר שסלע זו היא בשביל לפעול תולדות של קדושה שיחיו את העולם, אז הוא צדיק גמור.
שכן, לכאורה לא מובן מדוע רש"י צריך להוסיף את התוספת הזו בדברי הגמרא. הרי, אם האדם הזה נתן את הסלע לצדקה רק פעם אחת עם הכוונה הזו, האם אז הוא לא צדיק גמור?
עונה על כך החוזה, שרש"י בדבריו בא לומר שגם אם האדם רגיל רק לומר שכוונתו להרבות קדושה וטהרה בעולם, אך בליבו פנימה הוא איננו אוחז במדרגה זו, הרי שמתוך שהוא מרגיל את עצמו לדבר ולחשוב בדפוסים שכאלו, בסופו של דבר זה גם יחלחל פנימה, והוא אכן יעשה את הדברים מתוך כוונה שלימה, בדיוק כפי שהוא אומר.
לכן, גם אם לא אוחזים רוחנית, ונפשית במקום מסויים, אל לנו למנוע את עצמנו מלקבוע את הרף העליון למעשים שאותם אנחנו עושים. כי כשנעשה ונאמר, ושוב נעשה ונאמר, בסופו של דבר גם נגיע למקום שאליו אנחנו מבקשים להגיע.
