לא להשיא משואות / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
ראש השנה כב ע"ב
בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין.
האם זו בעיה כשיש איזו תחושה של סיפוק בעבודת ה'?
תשובה לשאלה זו עונה רבי קלונימוס קלמן, תלמידו הגדול של רבי אלימלך מליז'נסק (מאור ושמש, פרשת תזריע ד"ה אדם כי יהיה), שאומר כי למעשה תחושה של סיפוק היא תחושה שמגיעה פעמים רבות בתחילת עבודת ה', והיא עצת היצר.
משום שהיצר מנסה לכוון את האדם לשים את המיקוד על עצמו, על התחושות שלו, על הרגשות שלו, וכך להוריד את מרכז העניין מהקב"ה. בצורה כזו, אולי ביום מן הימים, כאשר האדם כבר לא ירגיש את אותה התלהבות ראשונית, והרגשות הגואים כבר ירגעו, יתייאש האדם מלהמשיך ולדבוק בעבודת ה' שלו.
על בסיס דברי הגמרא כאן, שמספרת כי בראשונה היו משיאין משואות, הוא מסביר באופן פנימי את סוגיית הצרעת שמופיעה בספר ויקרא (יג, ב) ואומר:
"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" – כאשר אדם חש בעצמו שעבודת ה' שלו היא "שאת", מלשון משואה, שמלהיבה ומחממת אותו.
"או ספחת" – או שהוא חש רצון עז להסתפח אל ה', ולהיות בקרבתו.
"או בהרת" – או שהוא חש שעבודת ה' שלו תורמת לו בהירות בחיים, וכעת החיים נראים הרבה יותר ורוד ונחמד.
הרי שאדם כזה, צריך לחשוש שמא הוא התמכר לנעימות שקרבת ה' גורמת לו, והוא איננו מכוון למהות האמתית של עבודת ה', משום שייתכן מאוד שהתמכרות זו היא זו שתפיל אותו. כי אם הנעימות הזו תעלם ביום מן הימים, הוא יאבד את הטעם להמשיך הלאה בעבודת ה'.
העצה למצב שכזה היא "והובא אל הכהן", היינו להדבק בתלמידי חכמים וצדיקים, שיוכלו להדריך ולכוון את האדם כיצד צריכה עבודת ה' שלו להראות, ועל מה היא צריכה להתבסס.
לכן, כאשר אדם חש בתחושה של סיפוק מעבודת ה' שלו, עליו לתת את הדעת שיש כאן אתגר, שהדרך להתגבר עליו היא על ידי דביקות באלו שיוכלו לכוון אותו למקום הנכון והטוב.
