הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"בעא מיניה"; "איבעיא להו"

ביצה כ ע"א

כדבעא מניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, הריני נזיר
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א
ואגלח ממעות מעשר שני מהו? -
אמר ליה: נדור ואינו יוצא, נזיר ואינו מגלח. ההוא גברא דאמר להו: הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני, ולנסיב ברתי. אמר רב פפא: ארבע מאה - שקיל, וברתיה, אי בעי - נסיב, אי בעי - לא נסיב. טעמא דאמר: הבו ליה ולנסיב, אבל אי אמר לנסיב והבו ליה, אי נסיב - שקיל, ואי לא נסיב - לא שקיל.
יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה.
אמר ליה רבינא למרימר: אתון הכי מתניתו לה, אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן מתנינן לה.

1.
רבינא העיר למרימר שאת דינו של מרימר אמר כבר רבי יוחנן.

2.
ה"יד מלאכי" בסימן תרס"ג מרחיב מאד בעניין "אומר דבר בשם אומרו", ומביא מסוגייתנו:

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:

ומצאתי לרש"י ז"ל בפרק אין עומדין דף ל"ג ב' שכתב בהדיא דכולהו אמוראי הוה דייקי לומר דבר בשם אומרו ע"ש ואף שדבריו אינן צריכים חזוק מ"מ מטיבותיה אמינא שיש להוכיח כן מהא...
...וכן בפ"ב דביצה דף כ' א' איתא יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה א"ל רבינא למרימר אתון הכי מתניתו לה אנן אדבעא מיניה ר"ל מר' יוחנן מתנינן לה ע"כ.

כלומר, רבינא העיר למרימר שדינו נאמר כבר על ידי רבי יוחנן. וזה ממש כדי לקיים את הכלל שיש לומר דבר בשם אומרו.

3.
ויש להעיר ["חידוש"]: רבינא ומרימר היו בסוף תקופת האמוראים ורבי יוחנן וריש לקיש חיו בתחילת תקופת האמוראים. ונראה שזה מה שבא רבינא לחדד: הדין של מרימר נקבע כבר לפני כמה דורות ולא היה מי שחולק על כך בכל תקופת האמוראים, ולכן יש לדינו של ריש קיש ורבי יוחנן תוקף של קבלה ומסורת ואם היו חכמים שומעים שהדין נאמר "רק" על ידי מרימר היו חושבים שזהו דין "חדש" שניתן לעירעור.

3.1
וביתר דקדוק: רבינא ומרימר היו בין עורכי הגמרא, ולכן היה ניתן לחשוב שדינו של מרימר הוא דין שנקבע כפסיקת הלכה לאור מחלוקות שונות בין חכמים בדורות קודמים [שזה היה אחד מהתפקידים של עורכי הגמרא], ועל כך מעיר רבינא, שאין כאן מה לפסוק כיוון שכבר מתקופת רבי יוחנן הדין כבר נקבע והתקבל.

4.
הסבר נוסף: רבינא העיר למרימר שדין זה הועלה כבעיה שהציג ריש לקיש לרבי יוחנן. מעניין שבסוגייתנו רבינא לא מזכיר את תשובת רבי יוחנן אלא הוא מזכיר רק שריש לקיש הציג דין זה כבעיה.
ונראה לומר בזה: בכל מקום [ואולי לא בכל מקום בהכרח] כשמוצגת בגמרא בעיה "[בלשון איבעיא להו"] הרי שגם אם הוכרע הדין הרי שיש עדיין להתחשב גם בצד השני של הבעיה [לצורך כלשהו].