עצרת לה' או לכם
ביצה טו ע"ב
"תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם.
אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא? - רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם.
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם".
דעת רבי יהושע ברורה, בשני הפסוקים מפורשים שתי מצוות – או שני חלקי מצוה.
אך דעת רבי אליעזר קשה, כיון שכתוב אחד אומר עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם הרי שכקושיית הגמרא יש כאן מצוה מפורשת, וכיצד אמר רבי אליעזר ששמחת יום טוב רשות היא בלבד ולא עוד אלא שאף גער במדקדקים באותה מצוה?
ויותר קשה, שדברי רבי אליעזר סותרים את עצמם. היות שרבי אליעזר אומר: "אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה" הרי מפורשת דעתו שאת מצות שמחת הרגל ניתן לקיים באכילה ושתיה, אם כן גם לשיטתו "שמחת יום טוב מצוה היא". אם כן למה גער בתלמידים, וכיצד טענה הגמרא שלשיטתו שמחת יום טוב רשות?
אלא ששיטות רבי אליעזר ורבי יהושע מבוארות במכילתא:
(דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויהי פרשה ג) "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, רבי יהושע אומר אמר הקדוש ברוך הוא למשה משה אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. רבי אליעזר אומר אמר הקדוש ברוך הוא למשה משה, בני נתונים בצרה הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה? מה תצעק אלי! שהיה אומר, יש שעה לקצר ויש שעה להאריך, אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג) הרי זה לקצר, ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום (דברים ט יח) הרי זה להאריך".
ושם בהמשך: (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויסע פרשה א) "מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר וקצר בברכותיו אמרו לו תלמידיו רבי ראית פלוני שקצר בברכותיו והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה, אמר להם לא קצר זה יותר ממשה שנאמר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג) שוב מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר והיה מאריך בברכותיו אמרו לו תלמידיו רבי ראית זה שהאריך בברכותיו והיו אומרין עליו תלמיד חכם מארכן הוא זה, אמר להם לא האריך זה יותר ממשה שנאמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וגו' (דברים ט כה), שהיה אומר יש שעה לקצר ויש שעה להאריך".
דעת רבי אליעזר שתפילה מצוה אחת היא, ניתן לקצר בה וניתן להאריך בה, הכל לפי הענין. וכך גם שמחת יום טוב מצוה אחת היא, ניתן לקיימה בקדושת ה' הרוחנית בתורה, וניתן לקיימה באכילה ושתיה הגשמיים, הכל לפי ענין מקיימיה, אם חכמים הם או אם עמי ארצות. ולפיכך גער בתלמידים שתחת להתעלות בעונג החכמה בחרו להשתקע בחומר.
ודעת רבי יהושע, שזמן תפלה לחוד וזמן מעשה לחוד – עד כאן צעקה ומכאן ואילך דבר אל בני ישראל ויסעו, כי שניהם נצרכים. וכיעקב אבינו שעסק גם בתפילה וגם בדורון ובמלחמה. וכך גם מצות שמחת הרגל, זמן שמחת הנפש בתורה לחוד וזמן עונג הגוף לחוד, כדי שיהא כל כולו דבוק בשמחת הרגל, מכף רגל ועד ראש.
