האם גזרת חכמים מתבטלת מעצמה?
הרב דב קדרון
ביצה ז ע"א
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנות. (רמב"ם, המובא ב"הלכה ברורה")
בימינו חלק מהסכנות הללו אינן מצויות, כמו האיסור לשתות מים, או לאכול אבטיח, או שום שעמדו מגולים וחששו שמא נחש הטיל לתוכם ארס, ובזמננו ובמקומנו זהו חשש מאוד רחוק, ולכן פסק השולחן ערוך (יו"ד קטז,א) שעכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר לשתות משקים מגולים.
ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים בהסבר העניין:
לדעת תוספות במסכת עבודה זרה (לה,א ד"ה חדא) כשאסרו חכמים את הדבר לא אסרו זאת אלא במקום שהנחשים מצויים, ומכיוון שאצלנו אין נחשים מצויים לא נאסר לנו הדבר מעולם. אמנם מתוך הדברים הללו משמע שאם הייתה הגזרה סתמית על כל המקומות, אז אף אם החשש כבר לא קיים ובטל הטעם שבגללו גזרו, מכל מקום לא הייתה הגזרה מתבטלת מעצמה.
לעומת זאת תוספות במקומות אחרים (לעיל ו,א ד"ה והאידנא, ובמסכת יומא עז,ב ד"ה משום) סבורים שאם הטעם של הגזרה המקורית כבר לא שייך אזי הגזרה מתבטלת מעצמה, שכן הם כותבים: "דכיוון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא – עבר הטעם".
למחלוקת הזו יש כמובן חשיבות בעניינן של עוד גזרות דרבנן שלכאורה בימינו הטעם שבגללו גזרו אותן כבר לא שייך.
