יום טוב שני, ספק או וודאי?
הרב דב קדרון
ביצה ו ע"ב
המנהג המקובל הוא שבן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ, או בן חוץ לארץ שנמצא בארץ ישראל ביום טוב שני, כל אחד נוהג כמנהג מקומו, כלומר בן ארץ ישראל מתפלל תפילת יום חול ובן חוץ לארץ מתפלל תפילת יום טוב ואסור לו לעשות מלאכה, וגם לבן ארץ ישראל אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני במקום שיש בו יישוב יהודי בחוץ לארץ.
אולם לדעת החכם צבי (סימן קסז) כל אחד צריך לנהוג כמנהג המקום שבו הוא נמצא, ולא כפי מנהג המקום שיצא משם, משום שלדעתו יש לנהוג בעניין זה כמו שהיה בתקופה שבה היה באמת ספק בחוץ לארץ מתי קידשו בית דין את החודש. לכן בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ביום טוב שני חייב לשמור אותו כמו כל בני חו"ל, כי להם היה באמת ספק שמא זה יום טוב, ובן חו"ל הנמצא בארץ לא צריך בכלל לשמור יום טוב שני, כי גם בזמן הקדום כל יהודי שהיה בארץ ישראל ידע מתי קידשו בית דין את החודש ולא היה לו ספק, ללא קשר למקום מגוריו הקבוע.
אך הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקשה על החכם צבי כי אם אמנם בזמן הקדום ההלכה הייתה נקבעת על פי מקומו הנוכחי של האדם, אבל בזמננו הרי אין ספק בשום מקום לגבי קביעת ראש החודש, ולכן עכשיו יום טוב שני הוא עניין של מנהג, שבחו"ל נוהגים לשמור אותו ובארץ ישראל לא נוהגים אותו, וכמו כל המנהגים אדם צריך לנהוג לפי החומרא של מנהג מקומו בכל מקום שבו הוא נמצא.
ב"בירור הלכה" מבואר שכבר הראשונים נחלקו האם שמירת יום טוב שני צריכה להיות כדין יום שהוא ספק קדוש, או כדין יום שהוא בוודאי יום טוב.
