בחינת קטגוריזציה / רפי זברגר

ביצה ב ע''א

הקדמה

בסייעתא דשמיא גדולה אנו מתחילים היום מסכת ביצה, נלמד את המשנה הראשונה.
ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם ביצה אשר נולדה ביום טוב מותרת באכילה או אסורה. בית שמאי מתירים לאוכלה ביום טוב, ובית הלל אוסרים. זהו אחד משלשה מקומות בהם בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים, והמשנה מפרטת גם את שני הנושאים האחרים.
בית שמאי אומרים: שאור בכזית, וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה בכזית.
חמץ הוא אחד מחמשת מיני דגן שנילוש במים והוחמץ ואסור באכילה וגם בהנאה בפסח, ואילו שאור הוא חמץ חזק מאוד שיכול גם לגרום להחמצת מוצר אחר. מחלוקת בית שמאי הוא מהו השיעור הנאסר מן התורה. לפי כולם שאור כבר נאסר בשיעור כזית, ומחלוקתם לגבי שיעור חמץ. בית שמאי אוסרים רק בשיעור כותבת שהוא יותר משני זיתים ופחות משעור ביצה בינונית (פחות מ-45 גרם) ובית הלל אוסרים כבר בשיעור כזית. גם כאן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים.
השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
מותר לשחוט חיה ועוף ביום טוב משום שזהו ''צורך אוכל נפש'' אשר הותר ביום טוב. מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא לגבי מצוות כיסוי הדם, שהתורה מצווה לכסות את הדם הנשפך תוך כדי פעולת השחיטה. בית שמאי מתירים גם לחפור בדקר (אסור חרישה) בדקר שהוא כמו את חפירה (איסור מוקצה) כיוון שהם מתירים גם ''מכשירי אוכל נפש''.
כלומר, גם הפעולות הנצרכות כדי להכין את הדברים הנלווים לאכילה, כגון כיסוי הדם שאינו קשור ישירות להכנת האוכל מותרות. בית הלל אוסרים וסוברים כי מכשירי אוכל נפש נאסרו ביום טוב, ולכן, רק אם הכין מלפני החג את העפר, כך שלא יצטרכו לחפור ביום טוב, רק במקרה זה מותר לשחוט. לדעת בית הלל, אם לא הכינו את העפר אין לשחוט לכתחילה ביום טוב.
ומודים, שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה, שאפר כירה מוכן הוא
המשנה מסיימת שאם לא הכין עפר ובכל אופן שחטו את העוף, מותר בדיעבד לכסות, אם יש עפר תיחוח, והדקר כבר נעוץ בקרקע(רש''י). למרות שבית הלל אסרו לכתחילה לשחוט, הם מתירים בדיעבד, כיוון שאינם חוששים שאם נתיר בדיעבד יבואו לעשות זאת גם לכתחילה.
 

הנושא

הגמרא מנסה להבין באיזה תרנגולת מדובר במשנה. נלמד את תחילת הדיון בשאלה זו:
במאי עסקינן? אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה - מאי טעמייהו דבית הלל? אוכלא דאפרת הוא!
אומרת הגמרא כי אם מדובר בתרנגולת שעומדת לאכילה אשר איננה "מוקצית מדעתו של הבעלים", אזי לא תהא ברורה דעת בית הלל האוסרים. שהרי ביצה בתוך תרנגולת העומדת לאכילה אינה אלא כמו "אוכל שנפרד מחברו'' (בלשון הגמרא ''אוכלא דאפרת'') ולכן אינו צריך להיאסר משום מוקצה.
אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים - מאי טעמייהו דבית שמאי? מוקצה היא!
ואם נאמר כי המשנה מדברת בתרנגולת העומדת להטלת ביצים, אזי היא מהווה מוקצה משום נולד (לדעת חלק מן המפרשים) ולכאורה היה צריך להיות אסור לכולי עלמא, ולא ברורה דעת בית שמאי המקילים!
ומאי קושיא? דלמא בית שמאי לית להו מוקצה? קא סלקא דעתין: אפילו מאן דשרי במוקצה - בנולד אסר, מאי טעמייהו דבית שמאי?
הגמרא מבהירה ומחדדת את הקטע הקודם ואומרת שאולי ניתן לומר כי דעת בית שמאי כדעת רבי שמעון אשר לא סובר את דין מוקצה בשבת, ולכן הוא מתיר בשבת, אבל דוחה זאת הגמרא ואומרת כי בשלב זה, הייתה מחשבה כי גם רבי שמעון המתיר מוקצה בשבת ויום טוב, יאסור ''נולד'' שהוא "מוקצה חזק יותר". אי לכך, שאלה הגמרא, אם מדובר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, לכאורה כולם היו צריכים לאסור, ולא ברורה דעת בית שמאי.
אמר רב נחמן: לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד, בית שמאי כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה.
רב נחמן מפקיע את הנחת היסוד של השאלה וסובר, כי אמנם רבי שמעון אשר אינו סובר דין מוקצה, סובר גם שאין דין נולד. לאור זאת ברורות לגמרי שתי השיטות במשנה: בית שמאי המתיר (גם נולד) סובר כדעת רבי שמעון, ובית הלל האוסר נולד סובר כדעת רבי יהודה.
 

מהו המסר

תשובתו של רב נחמן נפסקה לדעת רוב הפוסקים להלכה (ערוך השולחן סימן ש''ח, סעיפים ו-ח), אך למרות זאת אנו נתמקד דווקא בהנחת היסוד של שאלת הגמרא המעוררת עניין ומחשבה.
ידוע לנו בכמה מקומות בש''ס כי רבי שמעון אינו סובר דין מוקצה ורבי יהודה חולק ואוסר טלטול מדין מוקצה. לכאורה זוהי "מחלוקת קטגורית" הסוברת כי ישנה מחלוקת עקרונית בין שתי הדעות של רבי שמעון ורבי יהודה, כך שרבי שמעון לא סבר כלל דין מוקצה, גם לא מוקצה של נולד. אך כאמור, הנחת היסוד לא סברה כך, אלא טענה שרבי שמעון אמנם לא סובר דין מוקצה, אך בכל אופן יאסור נולד, משום שזהו מוקצה חזק יותר.
הנחת היסוד הזאת מלמדת אותנו שאין להחליט החלטות גורפות, מבלי לבדוק כל מקרה ומקרה לגופו. כמו ששיטת רבי שמעון הייתה מקובלת עלינו, ובכל אופן בחנו אותה, והגענו למסקנה בשלב השאלה, כי רבי שמעון מודה לרבי יהודה בדין נולד, כך יש לעשות בכל מקרה ובכל ''כלל''. יש לבחון האם תנאים של הכלל רלוונטיים לכל המצבים, או שמא ישנם יוצאים מן הכלל. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (מחר יום הזיכרון שלה (כ''ה אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]