אמונה גדולה  / רפי זברגר

סוכה מח ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה השניה בדף מתארת את ניסוך המים, דין דאורייתא (נלמד מפסוקים של קרבנות החג) הנוהג בכל שבעת ימי החג (כנאמר במשנה הראשונה בפרק), נלמד את ראשיתה:
ניסוך המים, כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.
ירדו למעיין השילוח ומילאו צלוחית של זהב שהחזיקה שלשה לוגין, שהוא השיעור הקטן ביותר של נסכי היין (רביעית ההין) וכשהגיעו לשער המים בדרום הר הבית (מול המזבח), תקעו והריעו ותקעו בחצוצרה לאות שמחת המצווה.
עלה בכבש ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם, רבי יהודה אומר: של סיד היו, אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין.
משער המים הגיעו ישר למזבח, ועלו בכבש בצד דרום ופנו למערב בצד שמאל (אחת משלש פעולות שהיו פונים לשמאל, בכל שאר פעולות פנו למזרח בצד ימין), עד שהגיעו לקרן דרום מערב, שם היו מונחים שני ספלים, אחד לניסוך היין ואחד לניסוך המים. תנא קמא סובר שהספלים היו עשויים מכסף ורבי יהודה סובר שהיו עשויין מסיד, אך הושחרו עקב השימוש ביין, ולכן נראו כמו כסף.
ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין.
נסכו את היין והמים אל תוך הספלים הללו. בכל אחד מספלים הייתה בליטה בתחתיתו (כמו חוטם (אף) בולט) ובו נקב דק, אשר דרכו נשפכו היין והמים אל החורים שהיו במזבח (החורים במזבח היה מתחת לחורים בספלים) לחלל עמוק שהיה תחת המזבח (שיתין).
אחד מעובה ואחד דק, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת.
חור אחד היה גדול יותר (מעובה) לצורך ניסוך היין, והחור השני היה דק יותר לניסוך המים. המשנה מתארת שהניסוך של היין והמים התחילו והסתיימו באותו זמן. החור של היין היה גדול יותר כיוון שהוא נשפך יותר לאט עקב סמיכותו (כפי שנלמד בהמשך הגמרא), והחור של המים היה קטן ודק יותר, כיוון שהם נשפכים יותר מהר, והבדל זה גרם לכך ששני הכלים התרוקנו (כלו) בבת אחת.
מערבו של מים, מזרחו של יין.
הכלי של המים היה בצד המרוחק לכבש (מערב) והכלי של היין בצד הקרוב יותר (מזרח), כיוון שרוב השנה ניסכו רק יין, ולכן רצו לקרב את מקום פעילות ניסוך היין התמידי.
עירה של מים לתוך של יין, ושל יין לתוך של מים - יצא.
למרות תאור זה של המשנה, אם הכהן טעה והחליף בין הכלים, כך שניסך את היין בכלי של המים וההיפך, בכל אופן יצא ידי חובת שני הניסוכים.
רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה.
רבי יהודה חולק על תנא קמא בשתי הלכות:
א. ניסוך המים היה רק בכלי שהכיל לוג אחד, ולא כלי שהכיל שלשה לוגין כדעת תנא קמא.
ב. ניסוך המים היה גם ביום שמיני עצרת, ובוצע במשך שמונה ימים, בניגוד לתנא קמא הסוברים שבוצע רק בשבעת ימי חג הסוכות.
 

הנושא

הגמרא דנה האם הרישא של המשנה שתיארה הבדל בחורי הכלים היא לדעת אחד מהתנאים או לדעת שניהם:
לימא מתניתין רבי יהודה היא ולא רבנן. דתנן, רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה, דאי רבנן - כי הדדי נינהו!
הגמרא מבינה בשאלה כי המשנה היא רק לדעת רבי יהודה, וכך מוסבר ההפרש בגודל החורים. שהרי לדעת רבי יהודה כמות היין היא לפחות פי שלושה מכמות המים (שלושה לוגין לעומת לוג אחד), וכדי ששפיכתן תסתיים באותו זמן עשו נקבים בגדלים שונים.
אפילו תימא רבנן, חמרא סמיך מיא קליש.
דוחה הגמרא ואומרת כי ייתכן שהמשנה היא גם לדעת חכמים הסוברים כי כמות המים זהה לכמות היין, בכל אופן צריך לעשות חורים בגדלים שונים, כדי להדביק את קצב שפיכת היין האיטית יותר, לקצב שפיכת המים המהירה.
הכי נמי מסתברא, דאי רבי יהודה - רחב וקצר אית ליה. דתניא, רבי יהודה אומר: שני קשוואות היו שם, אחד של מים ואחד של יין, של יין פיה רחב, של מים פיה קצר, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת, שמע מינה.
הגמרא מוכיחה מלשון הברייתא כי המשנה היא לדעת חכמים, ולא לדעתו של רבי יהודה. שהרי בברייתא מתוארת דעת רבי יהודה, ושם מתואר כי פי החור של המים היה קצר, ופי חור היין היה רחב. זהו לשון המתאר הפרש גדול בין החורים כדי לגרום לכמות הגדולה משמעותית של היין לרדת בקצב גדול יותר. וזאת, לעומת לשון המשנה המייחסת הבדל קטן יותר בין החורים ולכן משתמשת בלשון חור "מעובה" של היין, לעומת חור "דק" של המים.
 

מהו המסר

ניסוך המים נלמד לפי רוב הדעות מהלכה למשה מסיני (ולכן גם הצדוקים כפרו בכך, כמתואר בהמשך המשנה) ומהווה מעין קרבן של ראשית ימי הגשמים, ''כדי שיתברכו עליה הגשמים''. ניסוך היין מובא בקרבנות עולה ושלמים, בין של יחיד ובין של ציבור. ניסוך המים המתואר במשנה, מובא ביחד עם ניסוך היין של קרבן תמיד של שחר בימי חג הסוכות.
מדוע כל כך ''דואגים'' שהסיום של שני הנסכים יתבצע באותו זמן? מה משמעות תחילה וסיום של שני הנסכים יחדיו?
אולי ניתן לומר כי מנהג זה מהווה מעין "אמירה נוספת כלפי הצדוקים". לא רק שאנו מנסכים מים כנלמד מהלכה למשה מסיני, אלא גם אנו מצמידים ומחברים את הזמן של שני הנסכים להיות כאחד ממש. ללמד כי אין הפרש בין הלכה שנכתבה במפורש בתורה, להלכה שנלמדה ממשה רבינו ומקובלת על כלל ישראל בכל הדורות.
דווקא בחג הסוכות, בו אנו יוצאים מן הבית החוצה, בניגוד לדרך הטבע, בה כולם מתכנסים לתוך הבית, הוא הזמן המתאים גם ללמד את עצמנו ואת הסובבים אותנו אמונה גדולה בקדוש ברוך הוא והלכותיו, בין הכתובים במפורש בתורה ובין אלו הנלמדים מתוך מסורת עד משה רבינו. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]