סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן ויש להן שינים למעלה וטמאין – שפן סלע 

 

"תנו רבנן: אלו הן סימני בהמה, כל בהמה מפרסת פרסה וגו' כל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה. וכללא הוא? והרי גמל דמעלה גרה הוא ואין לו שינים למעלה וטמא. גמל ניבי אית ליה. והרי בן גמל דניבי נמי לית ליה? ותו, הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן ויש להן שינים למעלה וטמאין? ועוד, שינים מי כתיבי באורייתא? אלא הכי קאמר: כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה וכו'" (חולין נט ע"א). 

פירוש: תנו רבנן: [שנו חכמים], אלו הן סימני בהמה ככתוב: "בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה" (ראה ויקרא יא, ג). ומוסיפים: כל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים חותכות למעלה בקדמת הפה, וטהורה. ותוהים: וכללא [וכי כלל] הוא זה? והרי גמל שמעלה גרה הוא, ואין לו שינים למעלה, ובכל זאת הריהו טמא? ומשיבים: גמל ניבי אית ליה [שני ניבים יש לו] מלמעלה, שן מכאן ושן מכאן. ושואלים: ועדיין כלל הוא? והרי בן גמל, גמל צעיר, דניבי נמי לית ליה [שניבים גם כן אין לו], והוא טמא! ותו [ועוד], הרי שפן וארנבת מעלת גרה הן ויש להן שינים למעלה, ובכל זאת הם טמאין! ועוד יש לשאול, שינים מי כתיבי באורייתא [האם הן כתובות בתורה] כסימן טומאה? ומסיקים: אלא הכי קאמר [כך אומר] התנא, כך צריך להבין את הדברים: כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: שפן סלע   שם באנגלית: Rock hyrax   שם מדעי: Procavia capensis syriaca


נושא מרכזי לעיון: מהם מאפייני שפן הסלעים הקשורים לסימני הכשרות?
 

תקציר: ברצוני להקדים שמלאכת זיהוי המינים המופיעים במקרא ובספרות חז"ל מורכבת וטומנת בחובה מידה רבה של אי וודאות שאין להתעלם ממנה. במהלך הגלות נשכחו, במקרים רבים, שמות של צמחים ובעלי חיים וייתכן גם שמינים שהיו בארץ ישראל נעלמו מהנוף ומינים אחרים הדומים להם תפסו את מקומם. זיהויו של השפן המקראי, שעל פי הסברה מזוהה כשפן הסלעים (Hyrax), נתקל בקושי נוסף והוא העובדה ששמו הועבר לארנבון (rabbit). החלפה זו קיימת כבר מאות שנים ונמשכת עד ימינו הן בשימוש העממי והן בכתיבה תורנית. ההחלפה בין המינים נבעה, כנראה, מתוך כך שהשפן לא מצוי באירופה ולכן הועבר שמו לבעל חיים קרוב בצורתו החיצונית שחדר לאירופה מאז ימי הביניים. החלפה מפורסמת בין שני המינים נעשתה על ידי הרב שך ז"ל כאשר כינה אוכלי טריפות בתואר "אוכלי שפנים וחזירים".

הרס"ג על התורה תירגם את השפן לאל-וובר שהוא שפן סלעים בערבית. אמנם יש המשתמשים בשם זה ביחס לארנבון אך קרוב לוודאי שהרס"ג התייחס לשפן הסלעים משום שתירגם את הארנבת ל"אל-ארנאב" שהוא גם שמו של הארנבון. אבן ג'נאח תירגם בעקבות הרס"ג את השם "שפן" לאל-וובר אלא שמשתמע מתיאוריו שהוא התייחס לארנבון שאותו הכיר בארצו ספרד.

על פי האמור בתורה השפן מעלה גרה אך אם נבחן את מערכת העיכול של שפן הסלעים נגלה שהיא שונה לחלוטין ממערכת העיכול של מעלי הגרה שהתורה מנתה. בנוסף לכך לא ידוע שהשפן מעלה מקיבתו בליל מזון ללעיסה נוספת כלומר "העלאת גרה" במובנה המקורי. הסתירה לכאורה בין דברי התורה לבין הידע הביולוגי גרמה לאי נוחות רבה אצל כמה מחברים בני תקופתנו שמצאה את פתרונה בזיהוי ה"שפן" עם הארנבון. הם הצביעו על כך שבארנבון קיימת בליעה מחודשת של גללים שנפלטו מהמעי העיוור, לעיסתם ועיכולם מחדש (Caecotrophy). בנוסף לכך גם טענו שהארנבון מניע את לסתותיו בתנועות לעיסה גם בשעות שאינו ניזון (תופעה זו קיימת כפי הנראה גם בשפן הסלעים). הסבר זה הניח את דעתם של הדוגלים בזיהוי זה אך אין להתעלם מהעובדה שגם הארנבון איננו מעלה גרה במובן המלא והמקובל של התופעה. נדמה לי שה"חרות" שנוטלים לעצמם בעלי "אסכולת הארנבון" להעניק ל"העלאת גרה" פרשנות מרחיבה מאפשרת גם למזהים את ה"שפן" עם שפן הסלעים לנקוט בדרך דומה.

מחקרים רבים העוסקים במערכת העיכול של שפן הסלעים טוענים בניסוחים שונים שאמנם הוא איננו מעלה גרה (ruminate) אך בגלל המעי המורכב שלו הוא מעכל סיבים ביעילות דומה למעלי הגרה. בדרך כלל בעלי חיים מלבד מעלי הגרה אינם מסוגלים לעכל סיבי צמחים, ולהפיק מהם אנרגיה. מעלי הגרה יוצאי דופן מכלל זה משום שבקיבתם בעלת 4 המדורים שוכנים מיקרואורגניזמים סימביונטים (יצורים מיקרוסקופיים כמו חיידקים ופטריות החיים בהדדיות עם הפונדקאי) המבצעים עבורם את מלאכת פירוק הסיבים. מבחינה זו שפן הסלעים דומה למעלי הגרה משום שבמעי השפנים יש שלושה אזורים נפרדים לתסיסה: הקיבה הקדמית שהיא מעי אטום קדמי נפרד, וזוג אזורים דמויי קרניים שנקראים תוספות קולוניות (של המעי הגס) או מעיים אטומים. זוג מעיים אטומים אלו כמעט ייחודי ביונקים. המעיים האטומים משמשים להגדיל את נפח המעיים ואת שטח הספיגה. המבנה שלהם מספק בית גידול לבקטריות התסיסה, מאט את קצב מעבר החומר המתעכל וכך מגביר את יעילות העיכול התסיסתי. משך זמן המעבר של בליל המזון דרך מערכת העיכול של השפן ארוך בהרבה מזה של הארנבת (מעל 24 שעות) ומתאים במידה רבה למשך הזמן במעלי גירה. דמיון נוסף למעלי הגרה הוא בתנועות הלעיסה המעגליות לצדדים של לסתות השפן המבוצעות כאשר הוא איננו אוכל המזכירות לעיסת "גרה".

לסכום סוגיה זו אני טוען "ממה נפשך". אם העלאת גרה בתורה מתייחסת אך ורק לתהליך הטיפוסי של העלאת בליל מזון מהקיבה לפה וקיומה של קיבה בת 4 מדורים הרי שגם בליעת גללים על ידי הארנבון איננה העלאת גרה. מאידך גיסא אם המונח "העלאת גרה" בתורה איננו במובנו האנטומי הצר אלא מהווה סמל לצורת עיכול סיבים יעילה, המאפיינת את הבהמות והחיות מעלי הגרה, או כולל תופעות הנראות לעין כהעלאת גרה (על פי רד"צ הופמן, ויקרא), הוא עשוי לכלול גם מערכת עיכול מורכבת ויעילה המאפיינת את שפן הסלעים או מבנה גולגולת המאפשר תנועת לסתות חופשית. לטעמי, אם נאמץ את הגישה המרחיבה, המבנה המורכב של קיבת שפן הסלעים ויעילות העיכול הדומה למעלי הגרה האמיתיים מצדיקים את הכללתו בין מעלי הגרה של התורה יותר מאשר את הארנבון המסתפק בבליעת גלליו ללעיסה חוזרת.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 

זיהוי השפן המקראי

מבוא

שפן הסלעים הוא בעל פרסות המזכיר בצורתו מכרסמים, בפרט קויה (חזיר-ים) ומכאן השם המדעי שפירושו "לפני הקוויה". השפן נמנה על סדרת השפנאים השייכת לקבוצה לא טקסונומית (1) הנקראת "תת פרסתנים". האורך הכולל של הראש והגוף 50 ס"מ. הזכרים גדולים במידה ניכרת מהנקבות. משקל הזכר כ – 3 ק"ג ומשקל הנקבה כ – 2 ק"ג. בגליל נמצאו זכרים שמשקלם 4 ק"ג ונקבות שמשקלן 3 ק"ג. העור עבה, הפרווה מורכבת משערות עדינות מעטות ומשערות מלעניות (דמויות זיפים ארוכים) רבות, ובכללן שערות-חישה ארוכות רבות, בעיקר על האף ועל הגב. הפרווה דלילה למדי, וזוהי אחת הסיבות לרגישות שפן הסלע לקור. בגב יש אזור בלוטי חשוף משער, וסביבו שערות ארוכות בצבע צהוב השונות מן הצבע של שאר שערות הגוף. שערות אלה בולטות במיוחד כשהן מזדקרות בשעת התרגשות.

ברצוני להקדים שמלאכת זיהוי המינים המופיעים במקרא ובספרות חז"ל מורכבת וטומנת בחובה מקדם (Coefficient) גדול של אי וודאות שאין להתעלם ממנו. במהלך הגלות הארוכה נשכחו, במקרים רבים, שמות של צמחים ובעלי חיים וייתכן גם שמינים שהיו בארץ ישראל נעלמו מהנוף ומינים אחרים הדומים להם תפסו את מקומם. על פי המשנה: "... לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו'" (אבות, פ"ב מט"ו) והמדרש "... דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו'" (תנחומא (ורשא) פרשת משפטים סימן ו) אני משתדל לבחור באפשרות הזיהוי הסבירה ביותר על פי הנתונים העומדים לפני מבלי לשכוח שמדובר בהשערה בלבד. זיהויו של השפן המקראי נתקל בקושי נוסף על הקשיים הרגילים הקיימים בזיהוי בעלי חיים והיא העובדה ששמו של השפן הועבר לארנבון. החלפה זו קיימת כבר מאות שנים ונמשכת עד ימינו, למשל, בשירי וספרי ילדים.
 

ההחלפה בין השפן והארנבון

העדות הקדומה ביותר להחלפה בין השפן לארנבון היא הסברם של היסטוריונים למקור שמה של ספרד (נושא זה נתון לויכוח בין החוקרים). לטענתם ספנים פיניקיים שחקרו את הים התיכון, בסביבות שנת 1,100 לפנה"ס, הפליגו מערבה ומצאו מקום שהיתה בו אוכלוסיה צפופה של בעלי חיים, שעל פי הספרות, הם סברו שהם שפנים ולכן קראו למקום Ishaphan כלומר אי השפנים. הרומאים שינו את השם ל – Hispania ומשם המשיך השם להתגלגל עד לשמה של ספרד באנגלית, Spain. אם אכן ספור זה נכון הרי שיש בו ראיה נוספת לידוע לנו מהספרות המדעית שמוצא הארנבונים הוא בחצי האי האיברי והתפשטותם מזרחה חלה רק מאוחר יותר בעקבות התערבות האדם. הרצון לקרוא לחבל הארץ שהתגלה על שמם של הארנבונים מעיד על כך שהארנבונים היו ייחודיים לספרד ולא היו מוכרים להם מארצם.

המקור התורני הקדום ביותר שיש בידי להחלפה זו הוא תרגומו של אבן ג'אנח בספר השורשים (2). חכם זה שפעל במחצית הראשונה של המאה ה - 11 תירגם את השפן ל"אל-וובר" (כנראה בעקבות רבי סעדיה גאון) אך מתוך התיאור המצורף לתרגום ברור שהוא זיהה את השפן עם הארנבון. הוא מתאר את השפן כבעל חיים בגודל חתול הנפוץ מאד בספרד אך מועט במזרח. לדבריו המון העם מכנה את השפן בשם "קנליה"(3) (אולי בדומה לשמו הלטיני של הארנבון Oryctolagus cuniculus). העובדה שבשפה המדוברת בספרד הארנבון לא נקרא בשם אל-וובר ואילו בפירושו של רס"ג שחי בבבל השפן נקרא בערבית בשם זה רומזת על האפשרות שמדובר במינים שונים. יתר על כן, העובדה שרס"ג (במהדורות תאג' עתיקות) תירגם את הארנבת בשם "אלארנאב" מוכיחה ש"אל-וובר" איננו ארנבון משום שגם אם הארנבון היה מוכר לו לא סביר שהיתה קיימת בערבית אבחנה בין הארנבת לארנבון וגם היום הם נקראים בשם משותף – אלארנאב".

ניתן לשער שאבן ג'אנח שלא הכיר את השפן אולם הכיר את המין הדומה לו מאד בגודלו (ואולי התנהגותו) סבר שהארנבון הנפוץ בספרד הוא השפן (אל-וובר על פי פירוש רס"ג). טעויות מסוג זה נפוצות מאד גם בימינו כאשר אנשים מבלבלים בין חולד לחפרפרת (ראה מאמר "וליחשוב נמי תנשמת") או בין צבי לאיל (ראה מאמר "כאשר יאכל את הצבי ואת האיל") בגלל הדמיון הרב ביניהם. טעויות אלו מתרחשות כאשר שני המינים בזוג המתחלף אינם חיים בחפיפה.

מאוחר יותר כתב הרשב"ץ (שמעון בן צמח דוראן 1361 - 1444), שהיה מגדולי רבני אלג'יריה, בספרו "יבין שמועה" (עמ' יא): "וספר המשורר ע"ה כי מרחמי השם על בריותיו עשה סלעים מחסה לשפנים שיהיו להם כבתים לבני אדם ולדקות עורם אזניהם ארוכות ורחבות כשיעור גופם לכסות גופם בעת הצנה וכו'". הרבש"ץ שחי באלג'יריה הכיר מן הסתם את הארנבונים שכבר הגיעו לאלג'יריה (במהלך התפשטותם מערבה מחצי האי האיברי. ראה להלן ב"הרחבה") וספק אם הכיר את שפני הסלע. לא הייתי מעלה על דעתי לייחס לרבש"ץ טעות אלמלא כתבו גדולי ישראל אחרים שהשפן הוא ה"וואבר" שפירושו בערבית, עד ימינו, דווקא שפן הסלעים. פירושו של הרשב"ץ לפסוק עומד על תילו משום שאכן השפנים רגישים מאד לקור בגלל פרוותם הדלילה (למרות עורם העבה) ובחורפים קרים רבים מהם אינם שורדים.

כתב הרב יוסף הלוי זליגר (נפטר בשנת 1919 ונקבר בהר הזיתים): "משגה ישן נושן הוא התרגום האשכנזי של "ארנבת ושפן". אשר יתֻרגם בחדר וגם בכל התרגומים שבכל השפות החדשות (אשר כידוע אין להם "קבלה" אחרת מקבלת החדר אשר לאבותינו האשכנזים: האזע אונד קאנינכאן)". (התרגום מגרמנית של "האזע אונד קאנינכן" הוא ארנבת וארנבון). ההחלפה בין המינים נבעה, כנראה, מתוך כך שהשפן לא מצוי באירופה ולכן הועבר שמו לבעל חיים קרוב בצורתו החיצונית שחדר לאירופה מאז ימי הביניים (תופעה דומה אנו מוצאים בהעברת שמו של הצבי לאיל שחי באירופה). הארנבון והשפן נכללים בסדרות שונות, שונים במבנה, בהתנהגות ובבתי הגידול. הסימן החיצוני הבולט המבדיל ביניהם הוא אורך אפרכסות האוזניים. אפרכסות השפן קצרות ואילו לארנבון המקורב לארנבת יש אפרכסות ארוכות.
 

ראיות לזיהוי השפן עם שפן הסלעים

העמדה המקובלת מזהה את השפן המקראי כשפן הסלעים וזיהוי זה נתמך על ידי כמה ראיות. השפן מוזכר בפסוק בתהילים (קד י"ח): "הרים הגבהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים". שפני הסלע, אכן, חיים באופן בלעדי בבתי גידול סלעיים המהווים גם את תחום תפוצתם הגיאוגרפי של היעלים. המסייר במצוק ההעתקים במדבר יהודה ורואה את צמד המינים מדלג, זה בסמוך לזה, בין הסלעים איננו יכול שלא לדמיין את נעים זמירות ישראל צופה בנוף זה בעת בריחתו משאול. רש"י במקום מפרש: "מחסה - כל לשון מחסה לשון צל ומחבא שאדם מתכסה שם מן הזרם ומן המטר אבר"י בלע"ז". השימוש במונח "מחסה" מצביע על כך שהשפנים מסתתרים בין הסלעים ומנצלים כוכים קיימים ואינם חופרים לעצמם מחילות. גם המדרש רומז על כך שהשפן איננו מסתתר במחילות: "סלעים מחסה לשפנים. הדין טפזא מיגין תחות שקפא מפני העוף שהוא פורח שלא יאכלנו, ומה אם בשביל דבר טמא ברא הקב"ה את עולמו, בזכותו של אברהם על אחת כמה וכמה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתס"ב). יוסף שיינהאק מתרגם ב"תולדות הארץ" "שקפא" = צור וסלע. במילון סוקולוב התרגום הוא "overhanging rock" וייתכן ומקור פירוש זה הוא המשמעות הרגילה של "שקפא" כלומר משקוף. יהיה הפירוש של "שקפא" אשר יהיה צרוף המילים "מיגין תחות שקפא" מצביע שאין מדובר במחילה שיש להסתתר בתוכה אלא במחסה שמסתתרים מתחתיו. יש הטוענים שמשמעות השם שפן = חבוי מתאימה לאורח חייו. על הקשר בין השפנים לסלעים נוכל ללמוד גם מהפסוק: "שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם" (משלי, ל כ"ו). לשפני הסלע התנהגות עדרית והיררכיה חברתית נוקשה ולכן גם ברור מדוע הם נקראו "עם". הן בספר ויקרא (יא ד') והן בדברים (יד ז) השפן נמנה בסמוך לארנבת דבר שאולי עשוי להצביע על הדמיון ביניהם בניגוד לגמל. ההיפוך בסדר ביניהם בין ויקרא ודברים רומז, אולי, על כך שהם שווי ערך זה ביחס לזה בהשוואה לגמל.




תמונה 1. שפנים "עם" לא עצום – צולמו בראש הנקרה
 

אונקלוס פירש את השפן בשם "טַבְזָא" (שפירושו מרקד או מקפץ) ואכן השפנים מדלגים בין הסלעים. הרב אמיתי בן דוד כתב בספרו שיחת חולין (תי) לאחר שצפה בהתנהגות שפנים בטבע: "מוסף הערוך [ערך טפו]: "תרגום ואת השפן וית טפזא - אולי נקרא כן כי הוא מנתר ממקום למקום". רבנו סעדיה גאון בפירושו על התורה ואבן ג'אנח תרגמו את המילה שפן ל"אל-וובר" שמשמעותה בערבית המדוברת באיזורים שבהם נפוץ שפן הסלעים היא שמו של בעל חיים זה (חשוב להעיר שאבן ג'נאח עצמו שחי בספרד, מולדת הארנבון, סבר שאל-וובר הוא ארנבון (4) בשיחה עם חדר אבראהים מהכפר ואדי חמאם (נחל ארבל) שאלתי אותו אם השם "וובר" מוכר לו. הוא העלה את השם "וואברי" (وبري) כבעל חיים דמוי ארנבון החי בהרים ובעל אוזניים קצרות.

בדיאלקט הערבי Ehkili או Sabean הנהוג בערב הסעודית (דיאלקט חשוב לפילולוגים כאחת מהשפות השמיות הקדומות) השפן נקרא thufun מהשורש thafan הקשור למילה העברית שפן. על חשיבות הערבית כאמצעי לפרשנות המקרא ראה מאמרו של ד"ר אליעזר שלוסברג" "יפייפותו של ישמעאל באהלי ישראל – למקומה של הערבית בפרשנות המקרא היהודית בימי-הביניים" (5).

יהוסף שוורץ (1804–1865) כתב בספרו "תבואות הארץ": "השפן . נמצאים ב' מינים, מין אחד דומה לקאנינכען (שטאללהאזע) בארץ אירופא ונקרא בלשון ערב אלוַאוִי ונאכלים. ומין ב' נקרא אלוַבְּר והוא גדול ממין הראשון ודר בנקיקי הסלעים בהרים ונמצא מהם עדרים עדרים. ולפי הנראה הם מין הפראי ממין הראשון (ווילדע קאנינכען)". אין ספק שכוונתו בשם שפן היא גם לשפן הסלעים וזאת על פי התיאור "ודר בנקיקי הסלעים בהרים ונמצא מהם עדרים עדרים" אלא שהוא מכנה גם את הארנבת בשם שפן. ניתן לומר כמעט בוודאות שהשפן השני על פי הגדרתו הוא הארנבת משום שהוא מדמה אותו לארנבון (תרגום השם "שטאללהאזע" הוא "ארנבת אורווה" כלומר ארנבת שמגדלים במשק האדם במכלאות כפי שאכן נעשה עם הארנבונים). יהוסף שוורץ סבר אולי שהארנבות ושפני הסלע קרובים זה לזה בקרבת מוצא (?). כדאי לשים לב לכך שגם אם לארנבת הוא העניק את השם "שפן" הרי שהארנבון נשאר בשמו "קאנינכען". הארנבת ניצודה ונאכלת בהמוניה עד ימינו כמו גם השפן הנאכל באיזורים שונים בערב, כפי שמעיד טריסטראם. במרומי ההר הגבוה בסיני מצא מיכה ארז ברשות הבדואים מכלאה של שפנים שקרוב לוודאי משמשים למאכל (ראו בתמונות 2-3). השפן נאכל גם באפריקה בתקופות הסטוריות ופרה-היסטוריות (6).
 

       
תמונה 2. שפן סלע  - מכלאה בהר הגבוה בסיני    
צילם: מיכה ארז 
  תמונה 3. שפן סלע - העדר הכלוא במכלאה   
צילם: מיכה ארז

 
זיהוי חד משמעי מפתיע (לאור כך שארץ מגוריו היתה אוקראינה) מספק המלבי"ם (ויקרא, יא ו'): "והנה במין השפן נמצא מין אחד הנקרא (וואווער) משכנו בנקרת הסלעים אשר על הר סיני והוא מעלה גרה וברגליו האחרונות יש לו שלושה פרסות, רק רגליו הראשונות הם עבות אחוזות בארבע אצבעות ונוכל לחושבו למפריס פרסה מצד רגליו האחרונות, לזה אמר בו ופרסה לא יפריס בעתיד, רצה לומר הגם שהתחיל להפריס בצד אחד מגופו לא יפריס בעתיד שלא יגמור בו הטבע פעולה זאת ברגליו הראשונות, אבל בארנבת שלא נמצא במינו פרסה כלל אמר לשון הפשוט ופרסה לא הפריסה". "מפרסת פרסה - ציפורן אחד כעין מנעל ולא צפרנים בכל אצבע בארנבת ושפן" (הרשב"ם). התאור של המלבי"ם הולם להפליא את שפן הסלעים. א. אכן ניתן למצוא עד ימינו עדרי שפני סלע בהר הגבוה בסיני אך לא ארנבונים. ב. לשפן הסלעים יש כעין פרסות קטנות בראשי אצבעותיו והוא בעל 3 אצבעות ברגליו האחוריות (ראה עוד בסעיף "רגל השפן" להלן). הקושי היחיד בדבריו הוא ייחוס העלאת גרה לשפן אך ייתכן והמלבי"ם נקט בלשון הפסוק כפשוטו או שסבר שההתנהגויות שאותן נתאר בסעיף "העלאת גרה" מצדיקות את השימוש במונח זה גם ביחס לשפנים.
 

בחינת סימני הכשרות בשפן הסלעים

בסוגייתנו נמנים שלושה מבין מאפייני השפן. מקור שנים מהם בפסוקי התורה והם העלאת גירה והעובדה שהשפן איננו מפריס פרסה. מאפיין נוסף הוא קיומן של שינים בלסת העליונה והוא מדברי חכמים. בעל החיים הנקרא בלשון ימינו שפן, אכן, לא מפריס פרסה, איננו שוסע שסע והוא בעל שיניים בלסת העליונה אך לגבי העלאת הגירה התמונה איננה פשוטה ונרחיב בה בהמשך.
 

שיני השפן

נוסחת השיניים של השפן היא:
  

       
     Bone Clones, www.boneclones.com  ©


השיניים החותכות העליונות מרוחקות זו מזו. הן חסרות שורש, וגדלות בהתמדה. בחלק הפנימי של השן אין אמאיל ולכן נוצר חוד מלפנים. בחתך-רוחב נראות השיניים משולשות, ולהן חוד בולט בצדן החיצוני. החיכוך המתמיד בין שיניים אלה ובין החותכות התחתונות שומר על חודן ומקנה להן צורת משולש בחתך רוחב, כך שהן מחודדות בקציהן וחדות לאורך שני צדדיהן. הן משמשות להתגוננות ולמאבקים בין הזכרים. בזכרים הן אף גדולות, חזקות וחדות יותר מאשר בנקבות. החותכות התחתונות מופנות באלכסון קדימה, הן דמויות מפסלת משוננת, ומשמשות גם לסריקת הפרווה. בפרטים זקנים נעלם השינון עקב החיכוך עם החותכות העליונות. קיים פניון (ריווח) בין החותכות לטרום-טוחנות. הטרום-טוחנות פחוסות בצדיהן ומשמשות במידה רבה לחיתוך מזון קשה, ולכן מוטה הראש הצדה בזמן אכילת מזון כזה. הטוחנות רחבות, כמו אצל אוכלי-עשב אחרים. מפתח הפה גדול.
 

רגל השפן

לשפן מבנה רגל מיוחד המותאם במיוחד לבית גידולו הסלעי. הוא בעל ארבע אצבעות (שריד הבוהן נמצא בשלד) שהן רק מעט יותר מאשר גידולים קצרים ועבים ברגל הקדמית, ובעל שלוש אצבעות ארוכות יותר ברגל האחורית (אצבע שנייה עד רביעית (7). אצבעות הרגל האחורית מחוברות בחלק גדול מאורכן וייתכן ולתכונה זו התייחס המלבי"ם שצוטט לעיל בהסברו "... רצה לומר הגם שהתחיל להפריס בצד אחד מגופו לא יפריס בעתיד שלא יגמור בו הטבע פעולה זאת ברגליו הראשונות". בקצות כל האצבעות יש פרסות, הדומות לציפורני אדם. האצבע הפנימית האחורית (מס' 2) נושאת טופר (ציפורן ארוכה) כפוף, בעל קרין (8) המחובר לאורכו מן הצד הפנימי ומשמש לסירוק הפרווה. בכפות הרגליים יש כריות גמישות, שבלוטות מיוחדות שומרות על לחותן. באמצעות שריר מיוחד יכול השפן להגביה את מרכז הכף, כך שנוצר חלל ריק שבעזרתו נצמדת הרגל לסלע בשעת טיפוס. הטיפוס בסדקי סלע רחבים נעשה בדרך של הצמדת הרגליים הקדמיות והאחוריות לקירות הנקיק משני צדיו של השפן, ואילו בסדקים צרים בעזרת הצמדת הגב לדופן אחד של הנקיק, והצמדת ארבע הרגליים לדופן שממול. במישור הולך השפן על כף-הרגל, ולא על האצבעות. על אופן ההליכה של השפן אנו לומדים במדרש (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת שמיני): "שפן מין חיה הוא וטלפו כשל חתול וכן הארנבת טלפיה דומות לחתול". על מבנה רגל החתול שאליו משווה המדרש את השפן ואת הארנבת נוכל ללמוד מהמשך המדרש (שם): "הולך על כפיו. זה הקוף והדוב והכלב והחתול. בכל החיה. להביא את הפיל וכו'".


תמונה 4.  ניתן לראות בתמונה את יחסי הגודל בין גודל השפן וגודל רגליו.
 

 
תמונה 5. שפן הסלעים - ה"פרסות" ניכרות היטב   תמונה 6. שפן סלעים - רגל קדמית          צילם: Arikk

 

העלאת גירה

כאמור, נושא סבוך בהרבה מהנושאים האחרים הוא הסימן המייחס לשפן העלאת גירה ורבו בו הכותבים והסברות. הפער הקיים, לכאורה, בין ההגדרה שהתורה נתנה ל"מעלי הגירה" לבין ההגדרה הביולוגית סיפק חומר גלם למערערים למיניהם המטילים ספק ב"תורה משמים". לכאורה השפן איננו מעלה גרה שהרי הוא חסר את מבנה הקיבה בעלת ארבעת המדורים של מעלי הגרה הרגילים ולא ברור אם הוא לועס שנית את בליל המזון לאחר העלאתו חזרה לפה מהקיבה. מבנה הקיבה פשוט, המעי ארוך מאוד, ובו מעי עיוור בצורת שק. מאחוריו, בצמוד למעי הגס, מצויים שני מעיים עיוורים נוספים, מחודדים בקצה, שבהם מתבצע עיכול נוסף של המזון (להלן נרחיב בהסבר המונח "מעלה גרה" ביחס לשפן).

בספרות המנסה לגשר בין התורה ודברי חז"ל לידע המדעי ניתן למצוא כמה הסברים שניתן למיינם לשתי קבוצות: א. השפן המקראי איננו שפן הסלעים. ב. הגדרה מחדש של העלאת גרה באופן רחב שתכלול גם את שפן הסלעים.
 

א. השפן המקראי איננו שפן הסלעים

1. הרב הירש כתב בפירושו לתורה שהארנבת והשפן נכחדו מהעולם. יש המוסיפים שהשפן המקראי היה אכן מעלה גרה ובתהליכי ברירה טבעית התפתח מין שפן חדש, שאיננו מעלה גרה, ותפס את מקומו של המין המקורי. כמובן שגישה זו טומנת בחובה הנחה סמויה שתהליכים אבולוציוניים מתחוללים בפרקי זמן קצרים יחסית (מתקופתו של רב אשי חותם התלמוד ועד ימינו) דבר שכמובן איננו סביר. לראיה הם מציינים את העובדה שקיימים מאובנים של מיני שפנים גדולים ככבשים שנכחדו (הסתמכות על ראיה זו מעוררת קושי עקרוני והוא כיצד ניתן לסמוך על המחקרים שקבעו שהעצמות המאובנות הן שרידי שפנים ובה בשעה לדחות את הערכת הגיל הגיאולוגי שלהן הקדום בהרבה מזמן מתן התורה).

2. דרך נוספת לפתרון הסתירה, לכאורה, היא לדחות את זיהוי השפן המקראי כשפן הסלעים ולהציב במקומו מועמד אחר. ידועות לי כמה הצעות שמתוכן אתייחס בהרחבה רק לארנבון משום שרק היא קנתה שביתה בספרות:

- דורבן. תרגום השבעים.
- גמלים קטנים. הרב אהרון מרקוס (9) והרב יוסף הלוי זליגר הציעו לזהות את הארנבת והשפן עם מיני גמלים  
  קטנים כמו למשל גמלי אמריקה. מקור ההצעה הוא הקרבה בפסוקים בין הגמל ובין הארנבת והשפן.
- ירבוע. זיהויו של יוסף שיינהאק בספרו "תולדות הארץ".
- ארנבון

חלופה נפוצה לזיהוי השפן המקראי היא הארנבון. נקדים ונאמר שבצד כל הקשיים הגדולים העומדים בפני זיהוי זה, ההופכים אותו לבלתי סביר, יש לו יתרון אחד על פני שפן הסלעים משום שקיים בו תהליך פיסיולוגי הדומה ל"העלאת גרה" ובכך נפתרת הסתירה לכאורה בין תאורו בתורה לבין הידע המדעי. בארנבון קיימת בליעה מחודשת של גללים שנפלטו מהמעי העיוור, לעיסתם ועיכולם מחדש (Caecotrophy). קיימות גם טענות שהארנבון מניע את לסתותיו בתנועות לעיסה גם בשעות שאינו ניזון. כפי שנראה להלן קיימות הצעות גם להסבר "העלאת גרה" של השפן אך כאמור ההצעה לגבי הארנבון נראית מבוססת מעט יותר. ברצוני להעיר שיתרון זה איננו מכריע משום שאין ספק בכך שהן השפן והן הארנבון אינם מעלי גרה במובן המלא והמקובל של התופעה. לשני המינים אין 4 מדורים בקיבתם והעלאת בליל המזון אל הפה באופן ישיר מהקיבה. לענ"ד ה"חרות" שנוטלים לעצמם בעלי הצעת הארנבון להעניק ל"העלאת גרה" פרשנות מרחיבה יותר מאפשרת גם למזהים את שפן הסלעים לנקוט בדרך דומה.




תמונה 7. ארנבונים באחד מהקמפוסים בארה"ב          צילם: Jeffery J. Nichols


הקשיים בזיהוי הארנבון

1. כמעט שאין ספק בכך שהארנבון לא היה בארץ ישראל בתקופת המקרא. מחקרים זואו-ארכיאולוגיים רבים מצאו שמולדת הארנבון בחצי האי האיברי ואילו התפשטותו דרומה החלה רק בימי הביניים. לאור עובדה זו נראים הפסוקים במקרא העוסקים בשפן תמוהים. למשל: התורה היתה צריכה לאסור את שפן הסלעים משום שהוא נאכל בערב ובאפריקה מימי קדם ועד ימינו אך מדוע היה צורך לאסור אכילת בעל חיים שכלל לא היה קיים באיזור זה. גם אם נניח שהרומאים שפגשו אותו במולדתו הפיצו אותו בא"י הרי שעד ימי בית שני הארנבון לא היה בארץ (10).

2. פסוקי המקרא (ראה לעיל) הם חד משמעיים בדבר היותו של השפן בעל חיים החי בעדרים בין סלעים בשכנות ליעל. הארנבון חי במישורים של קרקע רכה יחסית הניתנת לחפירה בקלות משום שהוא מנהל אורח חיים תת קרקעי. מלבד ההבדל בתשתית עליה הם חיים השפן והארנבון זקוקים לאקלים שונה. אצטט את הרב יוסף הלוי זליגר: "גם מתהילים ק"ג "סלעים מחסה לשפנים" ראיה, שאין השפן קאנינכען, כי מעולם לא שמענו קאנינכען גר בסלעים; כי בחורים קטנים בשׂדה מגורו ומזה שמו קוניקולוס (חור ברומית) וכו'".

3. מתוך הפסוקים בתהילים ובמשלי משתמע באופן ברור שהשפן המקראי הוא חית בר ולא חית בית ואילו הארנבון באזורנו ובמקומות רבים אחרים הוא חית מבוייתת. הארנבון איננו מסוגל להתקיים בתנאי בר משום שבמהלך שנות ביותו הוא איבד חלק מהתאמותיו. בארץ ניתן למצוא אותו בכלובים או כפליט תרבות בשולי יישובים. העובדה שאין בארץ אוכלוסית בר מחד גיסא ומאידך גיסא קיימות אוכלוסיות מבוייתות מעידה ברמת בטחון גבוהה יחסית שמדובר במין שהוכנס ארצה ולא במין יליד הארץ.

4. קשה להניח (אם כי לא בלתי אפשרי) שהתורה מנתה את הארנבת ואת הארנבון כמינים נפרדים. אם אנו מזהים נכון את הארנבת הרי שהארנבון דומה לה לחלוטין בפרמטרים הקשורים לכשרותם. אמנם לעיל תיארתי הבדלים רבים בין שני המינים אך אלו אינם קשורים לסימני הכשרות.

5. טענה שעלתה לאחרונה על ידי הרב יצחק בטיש (11) היא שלחלופת הארנבון יש יתרון על פני שפן הסלעים משום שהאחרון בעל רגלים קצרות והוא נע בזחילה באופן המעניק לו מעמד של שרץ ולא חיה. "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא, יא מ"א). מפרש שם רש"י: "לא יאכל - לחייב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד". אם נקבל את הגדרה זו לשרץ הרי שטיעון זה חוזר כבומרנג לארנבון משום שיחסי הגודל בין רגליו וגופו דומים לאלו של שפן הסלעים (ראה בתמונה 7. יתר על כן, בניגוד לשפן הסלעים המבלה את רוב זמנו בדילוג ובטיפוס על סלעים ועצים הרי שהארנבון קשור כל זמנו לקרקע (מעל פניה ומתחתיה). הרב אמיתי בן דוד מתאר על פי תצפיותיו ליד קבר רשב"י את השפן כ"מנתר ממקום למקום" (על פי תרגום אונקולוס השפן הוא טבזא כלומר מדלג ומנתר).

 

 
תמונה 8. שפן סלעים - צולם בכרמיאל      צילם:  Jusmine
 
  תמונה 9.  "סלעים מחסה לשפנים" צילם: מיכה ארז
 


6. טענה נוספת העולה במאמר הנ"ל כנגד זיהוי השפן עם שפן הסלעים מהווה, אם נקבל אותה, אף היא קושי לא מבוטל כנגד זיהוי הארנבון. מפרש הרשב"א (חולין, נט ע"א): "... והרי שפן וארנבת דמעלין גרה ואפילו הכי אית להו שינים הרבה". ובתוס' הרא"ש: "גמל ניבי אית ליה. הוה מצי לאקשויי והרי גמל דמעלה גרה, ויש לו שינים וטמא? אלא דניחא לאקשויי משפן וארנבת שיש להם שיניים ממש". מקשה הרב בטיש שהרי לשפן יש רק שתי שיניים. על פי טענה זו גם זיהוי הארנבון בעייתי משום שגם לו אין "שיניים הרבה". אמת היא שיש לו שתי שיניים קטנות נוספות מאחורי החותכות אך אין הן נראות במבט מלפנים ולכן יש שאפילו אינם רושמים אותן בנוסחת השיניים שלו.

7. התאור ההיסטורי של הענקת שמה של ספרד על ידי הספנים הפיניקיים שהוזכר לעיל, אם נניח שהוא נכון, עשוי להטיל אף הוא ספק בזיהוי השפן עם הארנבון. אין ספק שהפיניקים לא הכירו את הארנבון לפני יציאתם להפלגה (שכאמור תפוצתו היתה מוגבלת רק לחצי האי האיברי) אלא רק את השפן הנפוץ מאד במזרח הים התיכון. הענקת השם שפן לארנבון נבעה מהחלפה בין המינים אך מדובר בשמו של בעל חיים שכבר היה ידוע להם ממקום מגוריהם.

8. על פי פירוש המלבי"ם (צוטט לעיל) השפן הוא בעל חיים החי ב"הר סיני" וברגלו האחורית יש 3 אצבעות. הארנבון איננו חלק מהנוף בהר סיני (אם כי ייתכן והנזירים החיים בפסגתו מגדלים ארנבונים למאכל) והוא בעל 4 אצבעות ברגל האחורית.

ב. הגדרה מחדש של העלאת גרה

לקבוצה הטקסונומית מעלי גרה (ראה במאמר "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה") יש מבנה ייחודי וקבוע של מערכת עיכול הכוללת מקיבה בעלת 4 מדורים שבאחד מהם, הכרס הפנימית, מתבצע תהליך תסיסה בעזרת מיקרואורגניזמים מפרקי תאית. בקבוצות אחרות של אוכלי עשב כדוגמת מפריטי פרסה מתבצע תהליך פירוק התאית באופן פחות יעיל במעי עיוור גדול יחסית. במשפחת הארנבאים מתבצע תהליך מורכב הכולל פירוק תאית במעי עיוור גדול ובליעת הגללים הנפלטים ממנו לעיכול חוזר. ברמה העקרונית גם תהליך זה יכול להקרא "העלאת גרה" אלא שאין הוא העלאת גרה במובן המקובל. העלאת גרה היא כאשר בליל המזון עולה מהקיבה אל הפה ללעיסה נוספת ואילו בליעה מחדש של הגללים אינה יכולה להקרא "העלאה". אצל השפן ישנה תופעה דומה לארנבת, ובנוסף למעי העיוור הגדול יש לו גם שני מעיים עיוורים נוספים. יש סבורים שהמזון עובר ממעי עיוור אחד לשני ובחזרה, כעין העלאת גרה. מחקרים פיסיולוגיים מצביעים על כך שיעילות עיכול התאית במערכת העיכול של השפן איננה נופלת משל הפרסתנים.

בהקשר זה מעניין לציין את הדברים הבאים: תנא דבי רבי ישמעאל אמר: "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב הוא" (חולין, נט ע"א). ובדברי הרמב"ם: "וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מהגמל (מאכלות אסורות פ"א ה"ב). על דברים אלו כתב הראב"ד: "זה אינו צודק והוא שקר שהרי יש שפן וארנבת". כוונתו היא שלא רק הגמל אלא גם הארנבת והשפן הם מעלי גרה ואינם מפריסות פרסה. טענה זו כלפי הרמב"ם אינה מוצדקת שהרי אלו גם דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל. אכן רש"י ותוספות (שם) פירשו שהכוונה של הפסוק איננה רק לגמל אלא גם לשפן והארנבת. רש"י: "שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל - וחבריו האמורים בפרשה". תוס': "אין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל - פירוש ושאר הכתובים עמו שפן וארנבת ושסועה". על פי דברינו (12) ייתכן והתורה חילקה בין הגמל לבין השפן והארנבת משום שהעלאת הגרה שלהם איננה העלאת גרה מלאה (אגב, גם מבנה מערכת העיכול של הגמל איננה זהה למעלי הגרה). הרב זמיר כהן (13) משתמש בעובדה שהעלאת הגרה של השפן והארנבת איננה מלאה להסביר את הפסוק "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה... את השפן, כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, טמא הוא לכם. ואת הארנבת, כי מעלת גרה הוא [היא], ופרסה לא הפריסה, טמאה הוא [היא] לכם". מה פשר מילת הסיבה "כי"? האם בגלל שבעלי חיים אלו מעלים גירה הם אסורים באכילה? מציע הרב כהן שכוונת הפסוק לומר שהעלאת גרה מסוג זה (בנוסף לכך שאינם מפריסי פרסה) היא סיבת האיסור משום שאיננה מלאה.

הרב דוד צבי הופמן בפירושו ל"ויקרא" מציע שהשפן כארנבת מניע את לסתותיו ימינה ושמאלה בדומה למעלי גרה דבר המתאפשר על ידי המיפרוק הרחב של הלסת התחתונה. בטורפים המיפרוק צר בדומה לציר דלת על מנת שבעת הנגיסה כל כוח שרירי הלסת יפעיל את תנועתה כלפי מעלה ולא יתפזר גם לתנועה לצדדים. על פי הסבר זה התורה התייחסה לשפן ולארנבת כמעלי גרה בגלל האופן שבו האדם רואה אותם ולא על פי התהליך הפיסיולוגי המדויק. התורה רצתה למנוע טעות הנובעת מהמראה החיצוני של אופן אכילתם הנראה כהעלאת גרה.

על חשיבות הסימנים החיצוניים ניתן ללמוד מדברי התוס' בעבודה זרה (מ ע"א ד"ה ובדגים): "... והא דלא חשיב ליה תנא בהדי סנפיר וקשקשת היינו משום דסימני גוואי לא קא חשיב". על פי דבריו התורה לא מנתה את מציאות השדרה בין סימני הכשרות משום שאין הם נראים מבחוץ (14). ראיה נוספת עולה מתוך סוגייתנו: "ואמר רב חסדא: היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה; אם מהלך שתי וערב - בידוע שהיא טהורה, ואם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר ערוד". אם אכן יש חשיבות למבנה הפנימי של מערכת העיכול, על מנת להגדיר מעלי גרה, ניתן היה לבדוק גם בה ולא רק על פי מבנה הבשר (אלא אם כן נניח שהבדיקה של מערכת העיכול מורכבת יותר).

 

הרחבה
 

שפן הסלעים

תפוצה
תפוצתו העולמית של שפן-הסלעים צפונית יותר מכל המינים האחרים בסדרת השפנאים. הוא מצוי לאורך השבר הסורי-אפריקני, מדרום לבנון וסוריה עד דרום סיני, בחצי האי ערב ודרומה עד דרום אפריקה, צפון אפריקה, ירדן, סוריה, דרום-מזרח טורקיה ובדרום אירן. בארץ חי שפן-הסלעים באזורי מצוקים: במדבריות הנגב ויהודה, בעמק הערבה, בבקעת הירדן, בהרי יהודה, בשומרון, בכרמל, בגלבוע ובגליל. הוא נדיר במדרונות המערביים של הרי יהודה, אולי עקב השמדה בידי ציידים. בנגב ובערבה מצויות קבוצות גדולות יותר ליד מקורות מים, כנראה הודות לצמחייה העשירה שם. בחרמון נראו שפני הסלעים גם ברום 1,300 מטר מעל פני-הים, ובסיני - עד לרום 2,000 מטר מעל פני-הים. בני המין מעדיפים מקומות מוגנים מפני רוח, ובכלל זה סדקים בסלע הנפתחים לעבר משטחים חשופים לקרינת שמש המשמשים לרביצה. בצפון הארץ עוזבים כנראה שפני-הסלעים בחורף את המקומות הגבוהים, בגלל רגישותם לקור.

טקסונומיה
שפן הסלעים הוא מין במשפחת השפניים הנכללת בסדרת השפנאים. בסדרה זו יש כיום משפחה אחת בלבד, משפחת השפניים ובה 3 סוגים: שפן, שפן עצים ושפן הערבה. לשפניים יש כמה סימנים פרימיטיביים: קרום מצמוץ מפותח (בשעת המצמוץ נראה קרום זה כצל בהיר החולף על-פני גלגל- העין), אשכים חבויים בתוך הגוף, ליד הכליות (בדומה לפילים), מספר רב של חוליות גב, תכונה המאפשרת גמישות בתנועה ובקפיצה. בישראל מצוי מין אחד – שפן הסלעים.

בית גידול ותזונה
שפן הסלעים חי באזורי מצוקים ומצטיין בכושר טיפוס מעולה. הוא מסתתר במחילות סלע טבעיות, ואינו חופר מחילות בעצמו. התנועה בתוך המחילות ובינן מחייבת גמישות רבה ואכן מספרן הגדול של החוליות בגבו (21 חוליות חזה ו - 8 חוליות מותניים) מקנה לו את גמישות זו. שפן-הסלעים ניזון בעיקר בצומח ואף בצמחים ארסיים שונים, ולעתים בחרקים ולטאות. בקיץ ובסתיו השפן מטפס על עצים לצורך איסוף מזון, ומגיע גם לענפים הדקים ביותר. לעתים הוא נעמד על רגליו האחוריות בעמידה זקופה כדי להגיע לענפים. בחורף ובאביב הוא מתקיים בעיקר ממרעה על-פני הקרקע.

שפנים משתדלים לרעות בקרבת מחבואיהם, ויכולתם לאכול צמחי-רעל מסייעת להם לנצל במידה מרבית את הצומח בסביבתם. הם בוחרים את הצמחים לא לפי טעמם, אלא לפי הקרבה למחבואיהם, אולם כאשר מתמעטת הצמחייה בסביבתם מוכנים הם לעבור מרחקים גדולים יותר, בחיפושיהם אחרי מזון. בגלל תנועתם האטית הם נוטים לרעות בקרבת הסלעים. הם בנויים לטיפוס ולקפיצה, אך לא לריצה מהירה וממושכת. באזורים שבהם חלה התרבות רבה של שפנים הם מתחילים לנדוד בחיפוש תחומי מחיה. מסיבה זאת, כנראה, ניתן למצוא שפנים באזורי מישור רחוקים עד 5 ק"מ ממושבותיהם הקרובות ביותר.

הלעיסה מתבצעת בתנועות הלסת התחתונה כלפי מעלה ולצדדים. כאשר השפן מאויים הוא מבצע תנועות לעיסה בלי שיש מזון בפיו. תנועות אלו משחיזות את החותכות אלו מול אלו וכנראה הדבר מהווה מחוות איום לנשיכה. תנועות לסת אלו עוררו, אולי, את הרושם כאילו השפן מעלה גרה. יש זואולוגים הטוענים, שאכן יש כאן העלאת גרה, אך הדבר נתון לויכוח.

שפן-הסלעים מטיל גללים ושתן במקומות קבועים, בדרך כלל במערות ובכוכים, כך שלעתים מצטברות שכבות עבות מאוד של גללים שעל פיהן ניתן לזהות בקלות את מקומות חיותו. השפנים בדרך כלל אינם שותים, ובני המין מסתפקים בנוזלים שבמזון. כאשר מזדמנים לשפנים מים הם שותים. היות שכמויות המזון שהם אוכלים גדולות מאוד ביחס למשקל גופם (כ – 650 גרם ביום), הם קולטים עם המזון כמויות מספיקות של מים וגם של חלבונים, למרות שמזונם איננו מכיל בקיץ כמויות גדולות של מים והוא דל בחלבונים.

פיסיולוגיה
חושי הראייה, השמיעה והמישוש של השפן מפותחים. השפנים נעזרים בחוש הריח למציאת שבילים, לתקשורת החברתית ולזהוי מזון. שערות החישה על ראשו ועל גופו מאפשרות לו להתמצא אף בסדקים צרים וחשוכים. שפן-הסלעים פעיל בעיקר ביום. בגלל רגישותו לשינויי טמפרטורה פעילותו מצטמצמת לתחום טמפרטורות צר, יחסית, ובעתות קור וחום קיצונים הוא אינו פעיל. במחילות אין הטמפרטורה יורדת מתחת ל – 16 מעלות בכל ימות השנה. על-ידי הצטופפותם במחילות יוצרים השפנים מיקרואקלים חם עוד יותר. צריכת החמצן של השפנים נמוכה יחסית, הדבר מסייע להם לחיות במחילות שתנועת האוויר בהן מוגבלת, והשפנים מתקבצים בהן בצפיפות רבה, בייחוד בחורף. טמפרטורת הגוף של השפנים איננה קבועה לחלוטין כמקובל ביונקים והיא נתונה לתנודות גדולות: כשטמפרטורת הסביבה היא 25 – 30 מעלות הטמפרטורה הנורמלית של השפן היא 36.3 מעלות, אך היא יכולה לעלות כדי 7.5 מעלות בימים חמים, ולרדת באותה מידה בימים קרים.

שפני הסלעים יוצאים ממחילותיהם עם זריחת החמה. בחורף הם מתחממים בקרני השמש במשך שעה או שעה וחצי, רועים כשעתיים, נחים עד אחר הצהריים, ויוצאים למרעה נוסף. בשעות הצהריים החמות של ימי הקיץ הם מסתתרים בצל או בנקיקי סלעים. לאחר מרעה של אחר הצחריים הם חוזרים לנקיקיהם עם השקיעה. בסיום פעילותם היומית הם מתכנסים יחד לחבורה, ונצמדים זה אל זה.

התנהגות
השפן הוא בעל-חיים חברותי, חי בעדרים מורכבים ממספר משפחות. לעתים מגיע מספר הפרטים בעדר עד 100. בכל משפחה זכר בוגר, מספר זכרים צעירים יותר, נקבות וגורים. העדרים שוהים באזור אחד, אך לעתים הם נודדים למרחקים של קילומטרים בודדים למקורות מזון או מים.

הפעילות הקשורה ברבייה מתחילה בחודשי מרס-אפריל, כאשר זכרים בוגרים יושבים להם על סלעים בולטים ופותחים ב"שירה", כדי להכריז בדרך זו על תחום-המחיה שלהם ועל בעלותם על העדר. "שירה" זו מורכבת משורת קריאות צרחניות רמות, עולות ויורדות, הנשמעות למרחקים. הזכרים עונים זה לזה, ולעתים ניתן לשמוע את "שירתם" של זכרים אחדים מכיוונים שונים. בקיץ מתחילים הזכרים הבוגרים להאבק ביניהם, לפני שעות המרעה ואחריהן. מפגש בין שני זכרים או בין שני פרטים יריבים אחרים מתחיל בדרך כלל בחשיפת שיניים הנעשית על ידי מתיחת השפתיים לאחור. בעת ביצוע חשיפה זו יושב השפן גבוה על רגליו, בטנו מוגבהת וגופו מתוח. בשעת הקטטה מפנים הזכרים גב זה לזה והודפים זה את זה באחוריהם, תוך כדי נסיונות לנשוך את היריב בראשו או באחוריו, כשהם מפנים את ראשם אחורה, ימינה ושמאלה. במהלך הקטטה משמיעים שני היריבים צווחות גרוניות רמות, כעין נביחה צרודה. לעתים קרובות ניתן למצוא זכרים שאוזניהם, פניהם וגבם נשוכים כתוצאה מקטטות אלה. רק זכרים מבוגרים רבים ביניהם. הם סובלניים לגבי זכרים שגילם עד 16 חודשים, ואף עשויים לא להתערב כאשר זכרים צעירים כאלה מזדווגים.

ככל שמתקרבת עונת ההזדווגות, מחריפה והולכת היריבות בין הזכרים. לבסוף נשאר בכל משפחה זכר בוגר דומיננטי אחד (אך יש גם כמה זכרים בשולי הקבוצה) ובמקביל לכך נוצרים עדרים של זכרים רווקים, חסרי משפחה. תהליך זה של הפרדת הזכרים גובר והולך עד להזדווגות בחודשי יולי-אוגוסט. הנקבה יכולה לצאת מעדרו של זכר אחד ולהזדווג עם אחרים. בספטמבר חוזרים השפנים לפעילות רגילה. הזכרים נעשים סובלניים יותר לקראת החורף, כשהשפנים חייבים, כאמור, להצטופף כדי לשמור על חום גופם.

השפנים והאדם
מספר השפנים בארץ הולך ועולה ותחומי מחייתם מתרחבים והולכים. התופעה קשורה לכך שהם מוגנים על פי חוקי הציד מחד גיסא ומאידך גיסא הושמדו אויביהם הטבעיים. השפנים התרבו גם בגלל תוספת מקומות מסתור בתוך סוללות אבנים הנערמות בעת סיקול שטחים חקלאיים. השפנים החלו לגרום נזקים בשטחי חקלאות והפכו למטרד ביישובים שבהם הם פוגעים בגינות נוי. לאחר שהתברר שהשפנים נושאים את טפיל "שושנת יריחו" המועבר לאדם על ידי זבוב החול החלו להשמידם בקרבת יישובים.

אורח החיים של השפנים בטבע המותאם לשהות בחללים מצומצמים בין נקיקי סלעים מאפשר להם להסתגל בקלות לחיים בשבי, ואפילו לחיים בכלובים קטנים. יש להקפיד לתת להם מחבוא מתאים - ארגז או מתקן אחר בעל פתח קטן, מבודד היטב מפני קור. במחבואים כאלה השפנים יכולים להצטופף בקור, כפי שהם רגילים לעשות בטבע. השפנים רגישים לקור ועלול להצטנן בקלות. בשבי יש להקפיד שלא לגדל משפחות המונות יותר מזכר בוגר אחד. שפנים שגודלו בידי אדם מגיל צעיר מתרגלים לבני אדם הודות לדחף החברותי שלהם, והם מתקשרים לאנשים המוכרים להם. במקומות אחדים ניתן לצפות בשפנים ממרחק קטן גם בטבע משום שהם התרגלו לאדם.
 

הארנבת והארנבון

הארנבת והארנבון שייכים למשפחת הארנביים בסדרת הארנבאים והם הנציגים היחידים של המשפחה בארץ ישראל. הארנבת והארנבון מייצגים סוגים השונים זה מזה בפרטים רבים שעליהם נעמוד בהמשך. משפחת הארנבאים נחלקת לשתי קבוצות: שוכני מחילות ושוכני קרקע. הארנבון שייך לקבוצת שוכני המחילות ואילו הארנבת שוכנת קרקע. בעבר נכללה סדרת הארנבאים בסדרת המכרסמים אך היא הופרדה ממנה בגלל כמה הבדלים. 1. לארנבאים שני זוגות של שיניים חותכות בלסת העליונה (זוג אחד קטן חבוי מאחורי החותכות הראשיות) ואילו למכרסמים רק זוג אחד. 2. מספר האצבעות ברגל הקדמית הוא 5 ובאחורית 4 ואילו אצל המכרסמים הסדר הפוך. אחד מהמאפיינים המפורסמים של הארנבאים הוא שפתם הסדוקה.

משפחת הארנביים ניכרת באוזניים ורגליים מאורכות (בניגוד לשפן הסלעים בעל האוזניים קצרות). הרגליים האחוריות ארוכות מהקדמיות. הארנבאים ניזונים בצמחים ובעיקר מעשבים. המעי העיוור ארוך ורחב ובו מתבצע פירוק התאית בעזרת מיקרואורגניזמים בדומה לפירוק המתבצע בהמסס מעלי הגרה. הגללים המופרשים מהמעי העיוור ארוכים, רכים ועטופים במעטפת ריר (בניגוד לגללים הכדוריים הנוצרים כאשר מזון לא עבר במעי העיוור). את הגללים הרכים הארנבאים קולטים בפיהם ולועסים אותם שנית לצורך עיכול חוזר ובכך מתאפשר ניצול טוב יותר של המזון. המיקרואורגניזמים הפעילים במערכת העיכול של הארנבאים מספקים וויטמינים שונים. אמנם גם לסוס מעי עיור גדול יחסית, שבו מותסס המזון, אולם המעי העיור של הסוס איננו גורם להפרדה בין שני סוגי מזון מעוכל פחות או יותר. לכן אין למעי זה אצל הסוס אותו תפקיד של ההמסס במעלי הגרה. בשעת הלעיסה מניעים הארנבאים את לסתותיהם לצדדים. לעתים תנועה זו מתבצעת גם כאשר אין מזון בפי בעל החיים וייתכן ולכן נחשבת הארנבת למעלת גרה. ייתכן גם כי אכילת הגללים מהמעי העיוור, שתוארה לעיל, היא תחליף להעלאת גרה.
 

ארנבת

הארנבת היא מין בר בא"י השייכת לקבוצת שוכני הקרקע. היא נפוצה בכל הארץ פרט לאזורי חורש צפוף בגליל ובכרמל. צבע הפרווה נע בין חום לצהוב. ברוב הפרטים, בייחוד בצפוניים, מצוי שער שחור או אפור במרכז הגב. צבע הפרווה משתנה בהתאם לרוחב הגיאוגרפי (החופף בארץ במידה רבה את כמות המשקעים) ובהתאם לצבע הקרקע. באזורים צפוניים ובשטחים בעלי קרקע כהה, הפרווה כהה יותר מאשר באזורים דרומיים או בשטחים בעלי קרקע בהירה (חול למשל). האוזניים ארוכות, יחסית, ואורכן כאורך הראש (בארנבות הדרומיות האוזניים, ארוכות יחסית הרבה יותר מאשר בצפוניות). קצות האוזניים שחורים ואילו אצל פרטים מדבריים הקצוות חומים. הארנבת מסוגלת להגיע למהירות ריצה של 70 קמ"ש במשך זמן קצר ויכולת זו מהווה אמצעי חשוב להגנה מפני טורפים. היא נעזרת גם ביכולת הניתור שלה ובצבעי הסוואה. הארנבות פעילות לילה ובמשך היום הן מסתתרות במקומות מוגנים.

הרבייה מתרחשת בכל ימות השנה ושיאה בחודשים פברואר-יולי. בנגב ובעמק הערבה מתרחשת הרבייה בדרך כלל בחורף ובאביב. ההמלטה נעשית בגומה שהאם חופרת או במקומות מוסתרים על פני האדמה. הגורים נולדים פקוחי עיניים ומכוסי פרווה. אם נקביל את התנהגות גורי הארנבת הרי הם נחשבים ל"עוזבי קן" בדומה לאפרוחיהם של עופות קרקע רבים. גורים אלו מסוגלים להגן על עצמם מפני טורפים, בעזרת הסתתרות, זמן קצר לאחר ההמלטה. הגורים יונקים במשך חודש, ואחר כך נעשים עצמאיים. החל מגיל 5 ימים הם מתחילים לכרסם עשב. האם מגיעה אל הגורים פעם עד פעמיים בלילה לשם הנקה בלבד. משך ההנקה קצר ביותר והוא נמשך פחות מדקה.
 

ארנבון

מין נוסף במשפחת הארנבאים הנפוץ בארץ הוא הארנבון. בניגוד לארנבת שחיה באזורנו באופן טבעי הרי שהארנבון הוא מין גר שהוכנס ארצה על ידי האדם לא לפני ימי הביניים. מולדת הארנבונים היא חצי האי האיברי ומרוקו. התפשטות הארנבון האירופי מעבר לגבולות איזורי התפוצה המקוריים שלו היא תופעה היסטורית. הראשונים האחראיים להתפשטותו היו הרומאים שפגשו אותו בבתי הגידול הטבעיים שלו בחצי האי האיברי (שהיה חלק מהאימפריה הרומאית) והביאו אותו איתם כאשר חזרו לאיטליה למטרת גידול למזון. בשנת 1066 הנורמנדים כבשו את אנגליה והכניסו לשם את הארנבונים. במהלך ימי הביניים המשיך הארנבון להתפשט במרחבי אירופה והיום הוא נפוץ בכל העולם. בתקופת מסעות החקר הימיים הוא הועבר לאיים רבים על ידי צוותי הספינות וגרם להרס בתי הגידול הטבעיים שבהם. הפגיעה הקשה ביותר למערכת האקולוגית (אקוסיסטמה) שנגרמה על ידי הארנבון היא הרס הסביבה הטבעית של אוסטרליה. במהלך התפשטות תחום התפוצה נוצרו שתי יחידות גנטיות נפרדות כפי שניתן למצוא על פי חלבוני דם, נוגדנים (אימונוגלובולינים) ושונות בגנום המיטוכונדריאלי (ד.נ.א המיטוכונדריאלי). ברמת הד.נ.א המיטוכונדריאלי קיימות שתי שושלות פרפטריות מובחנות בחצי האי האיברי. שושלת A אופיינית לדרום מערב ושושלת B לצפון מזרח עם חפיפה באיזור המרכזי לאורך ציר צפון מערב – דרום מזרח. החפיפה בין התבנית הפילוגיאוגרפית עם המבנה הגיאוגרפי מובילה למחשבה ששתי הקבוצות נפגשו רק לאחרונה לאחר תקופת בידוד ארוכה שנגרמה כתוצאה מקיום תנאים אקלימיים לא נוחים שבודדו אותם לשתי אוכלוסיות משנה. השונות הגנטית הרבה הקיימת היום בארנבונים היא תוצאה של תהליכי ביות וטיפוח על ידי האדם שפיתח זנים למטרות נוספות ולא רק למזון. משתמשים בארנבונים לייצור פרוות, כחיית מעבדה וכחיית מחמד.

אנשים רבים מבלבלים בין הארנבת לארנבון ובין הארנבון לשפן. ההבדלים בין השפן לארנבאים ברורים מאליהם אך יש צורך להדגיש את ההבדלים בין הארנבת לארנבון. כאמור, הם נציגים של שני סוגים שונים במשפחת הארנבאים. הארנבות מצפון הארץ גדולות יותר מאשר הארנבונים (3 ק"ג לעומת 1.5 ק"ג) ומבנה גופן מאורך יחסית ו"אתלטי" לעומת מבנה הגוף המכונס של הארנבון. הארנבונים מגושמים בהשוואה לארנבת ואינם מסוגלים להתחמק מטורפים מהירים כדוגמת חתולים. צבע הגוף של הארנבת דומה לצבע הקרקע באיזור בו היא חיה ואילו לארנבונים צבעים רבים שהתפתחו במהלך מאות שנות הביות שהם עברו. ארנבונים עשויים להיות לבנים, שחורים, חומים וצרופים שונים של צבעים אלו. הארנבות מסתתרות בין שיחים בשעת מנוחה ואילו הארנבונים חיים במחילות שהם חופרים לעצמם, ואינם מתרחקים מהן מרחק גדול. הארנבות יחידאיות (סוליטריות) ואילו הארנבונים עשויים לחיות חיים חברתיים שבהם ניכר דירוג חברתי מסודר. זכרי הארנבונים, שהינם גדולים מן הנקבות. מסמנים את הטריטוריה שלהם בהפרשה מבלוטה המצויה מתחת לסנטרם שאותה הם מורחים על עצמים בולטים בשטח. רגליהם ואפרכסות אוזניהם קצרות מאלה של הארנבות. לקראת ההמלטה חופרת נקבת הארנבונים מחילה מיוחדת, ובונה קן לגורים מעשב, ומצמר שהיא מורטת מבטנה. הגורים נולדים ללא כסות פרווה ועיוורים בדומה לעופות "חובשי קן". האם מיניקה את הגורים פעמיים-שלוש בלילה. בהיותם בני שבועיים מגיעים הגורים למצב התפתחותו של גור ארנבת בשעת היוולדו.

אם נסכם את תיאורי הארנבת והארנבון הרי שנגלה שהמדובר בשני מינים שונים מאד במבנה ובהתנהגות ועין בוחנת איננה יכולה לבלבל ביניהם.

  

   
תמונה 10.  צילם: מיכה ארז   תמונה 11.  צילם: מיכה ארז

  


(1) קבוצת צמחים או בעלי חיים הכוללת בתוכה קבוצות משנה שייתכן שאינן קרובות זו לזו קירבה "משפחתית".
(2) תודה לרב ד"ר יצחק בטיש על ההפניה למקור זה.
(3) כנראה שהשם "קנליה" בלשון ההמון בספרד הוא המקור לפירושו של הרמב"ם בפיהמ"ש (עוקצין, פ"ג מ"ג) שתירגם "והשפן – ואלקלניאת" (על פי המקור הערבי המובא במהדורת הרב קאפח).
(4) תודה לרב ד"ר יצחק בטיש על הפנית תשומת לבי להבדל בין תרגום ספרו של אבן ג'נאח על ידי רבי יהודה אבן תיבון ובין המקור הכתוב בערבית ולד"ר חנוך גמליאל על מלאכת תרגום המקור.
(5)  תודה לפנחס ברגמן על ההפניה למקור זה.
(6)Kathryn Cruz-Uribe Hyrax and Hare Bones from Modern South African Eagle Roosts and the  Detection of Eagle Involvement in Fossil Bone Assemblages Journal of Archaeological Science (1998) 25, 135–147
בתימן נערך ניסוי ל"ביית" את שפן הסלעים ולגדלו במשקי בית עבור בשרו בדומה לארנבון.
.Domestication" of Hyrax (Procavia capensis), in Yeman"
7) באנאטומיה נהוגה ההתייחסות לאצבעות כ"ראשונה", "שנייה" וכן הלאה עד "חמישית", כאשר האגודל או הבוהן הן האצבע הראשונה והזרת או הבוהן הקטנה הן האצבע החמישית. בחלק מבעלי החיים שמספר אצבעותיהם שונה מחמש ניתן לזהות את שרידי האצבעות המנוונות ולמספרן בהתאם.
(8) משטח דק, מחודד וארוך העובר בניצב ולאורך משטח כלשהו. למשל קרין סירה הוא הלוח הדק העובר לאורך תחתיתה ומשמש ליצובה והקטנת התנגדות המים בעת שיט. דוגמה נוספת היא הלוחית הסחוסית הבולטת מעצם החזה של העופות מקבוצת "בעלי הקרין".
(9) ברזילי: מסה בתולדות הלשון העברית (תרגמו מגרמנית: מקס וורמברנד ואחרים), ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ג-1983.
(10) יהודה פליקס סבר שהארנבון הוכנס ארצה בתקופת המשנה והתלמוד ("חי וצומח בתורה" עמ' 23).
(11) מדוע ה-"הירקס" (hyrax) (דהיינו "שפן הסלעים" או "שפן הסורי" או "שפן ההרים" או מה שנקרא היום
בכמה מדינות ערב "אל ובר") לא יכול להיות, השפן המוזכר בתורה? 

(12) כך מציע הרב אמתי בן דוד ב"שיחת חולין" (עמ' תי).
(13) הרב זמיר כהן, שפורסם במגזין הידברות, גיליון מספר 20, עמ´ 19
(14) הצעה זו היא של הרב מ. נויגרשל בפירושו לספר הכוזרי, ח"ב, עמ´ 199
 
 

מקורות עיקריים:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 56-57).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 232-236). 
ראה כאן את מאמרו של  הרב ד"ר יצחק בטיש החולק על העמדה שהוצגה במאמר זה.

Nosson Slifkin, The Camel, the Hare, and the Hyrax (pp. 99-125)e Hare and the Hyrax Critique.
Björnhag G,, Becker G, Buchholzt Ch, von Engelhardt W. 1994. The gastrointestinal tract of the rock hyrax (Procavia habessinica). 1. Morphology and motility patterns of the tract. Comparative Biochemistry and Physiology 109 (3) 649–653.
Paul-Murphy JR, Murphy CJ, Hintz HF, Meyers P, Schryver HF. 1982. Comparison of transit time of digesta and digestive efficiency of the rock hyrax, the barabados sheep and the domestic rabbit. Comparative Biochemistry and Physiology 72A, pp. 611–613.


לעיון נוסף:

ראה כאן את מאמרו של הרב ד"ר יצחק בטיש על זיהוי השפן בתוספת הסכמות. 
ערן בן ישי, "בדבר זיהוי השפן המקראי"
אברהם קורמן, "ארנבת ושפן".

The Enigma of the Biblical Shafan, Torah and scientific research suggesting a solution. Includes appendices on fish and lice. By Dr. Yitzchak Betech, Dr. Obadia Maya.
M. Branco et al, 'Postglacial Dispersal of the European Rabbit (Oryctolagus cuniculus) on the Iberian Peninsula Reconstructed from Nested Clade and Mismatch Analyses of Mitochondrial DNA Genetic Variation', Evolution 56 (4), 2002, pp. 792-803.
G. Queney et al, 'Different Levels of Human Intervention in Domestic Rabbits: Effects on Genetic Diversity', Journal of Heredity 93 (3), 2002, pp. 205-209.
J.F. Thackeray, 'An Analysis of Faunal Remains from Archaelogical Sites in Southern South West Africa (Namibia)', S. Afr. Archaeol. Bull 34, 1979, pp. 18-33. 

 א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר