שמחת המצווה / רפי זברגר

סוכה מא ע''ב

הקדמה

למדנו ברישא של המשנה בעמוד ב':
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו.
המשנה מלמדת אותנו שני דינים:
1. מותר ומצוה ליטול ארבעת המינים ביום טוב ראשון של חג סוכות שחל בשבת, גם במדינה (לא במקדש).
2. לכתחילה לא יטלטל אדם את לולבו בשבת סוכות, אלא יניחנו בבית הכנסת ערב שבת.
3. יש ליטול בלולב שלו, ולא של חברו ביום טוב ראשון, שזו עיקר המצווה מדאורייתא. ולכן כל אחד ישים סימן מיוחד בלולבו המונח מערב שבת בבית כנסת, כך שידע לזהותו וליטול דווקא בלולבו שלו
 

הנושא

מנא הני מילי? דתנו רבנן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כ''ג, מ') - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. לכם - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה.
מוכיחה הגמרא מברייתא כי ביום הראשון של החג חייבים ליטול ארבעת המינים של האדם עצמו ולא שאול מידי חברו, או גזול מאדם אחר. אם חברו נתן לו במתנה – מותר ליטול בהם, כיוון שזה הפך להיות ארבעת המינים שלו.
הדין נלמד מן המילה לכם בפסוק, לכם – משלכם.
ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל.
הגמרא ממשיכה להוכיח ממעשה רב את הדין שלמדנו זה עתה, כי מתנה נחשבת להעברת בעלות, ואדם המקבל ארבעת המינים במתנה גמורה, הרי זה כאילו נטל את ארבעת המינים שלו עצמו. שואלת הגמרא שתי שאלות על הסיפור:
למה לי למימר החזירו? - מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו - יצא, לא החזירו - לא יצא.
שאלה ראשונה: מדוע סיימה הגמרא בסיפור המעשה כי רבי אלעזר בן עזריה החזיר בסופו של דבר את הלולב למקור, לרבן גמליאל. הרי אין זה רלוונטי כלל לסיפור המעשה המלמד כי ניתן ליטול ארבעת מינים שקבלו במתנה.
עונה הגמרא כי חידשה הברייתא דין נוסף, כי מתנה על מנת להחזיר נחשבת מתנה גמורה וניתן להסתמך עליה.
למה לי למימר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצות חביבות עליהן.
שאלה שניה: מדוע סיפור לנו כי הלולב של רבן גמליאל נקנה בסכום אגדי של אלף זוז? גם זה לא רלוונטי לדין שביקשנו ללמוד? תשובה: למדנו חביבות מצווה של רבן גמליאל, שהיה מוכן להשקיע עבורה ממון רב, למרות שמעיקר הדין אין חובה להוציא עבור קיום מצוה אלא עד עשירית מכספו (ויש אומרים עד חמישית מכספו).
בהמשך מביאה הגמרא עוד סיפור על מנהג אנשי ירושלים בחג הסוכות
תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו,
רבי אלעזר בן צדוק סיפר על מנהג אנשי ירושלים שהיו מחזיקים את ארבעת המינים בזמנים שונים במהלך היום בחג הסוכות, ולאו דווקא בזמן נטילתם. כמו בזמן התפילה, קריאת שמע, ביקור חולים וניחום אבלים (מי שמת לו מת בתוך ימי החג, ובאים לעודדו (לא לנחם, כי לא מנחמים במועד)). בשני זמנים לא לוקחים את ארבעת המינים: בקריאת התורה, שכן צריך להחזיק את ספר התורה בידו, ובזמן לימודו בבית המדרש, שכן הלימוד מוציא אותו מדעתו על הלולב.
מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות.
שוב שואלת הגמרא, מה בא רבי אלעזר ללמדנו? קשה לומר שהוא מלמד אותנו את עצם הדינים שניתן להחזיק לולב גם בזמן התפילה וקריאת שמע למשל, שאחרת לא היה מאריך כל כך בתיאורו. לכן עונה הגמרא כי גם סיפור זה מלמדנו עד כמה היו חכמים מחבבים את המצוות וזריזים לקיימן בכל זמן משעות היום האפשריות.
 

מהו המסר

משני הסיפורים שלמדנו היום אנו למדים על אותו כיוון בהנהגת חכמינו. הם חיבבו ואהבו מאוד את קיום המצוות. היו מוכנים להשקיע ממון לא קטן כדי לרכוש את המצווה המהודרת ביותר. הם "קיימו את המצווה" בכל זמן אפשרי במהלך היום. למרות שבעצם נטילת הלולב וברכתו הם כבר קיימו את עיקר המצווה. הם לא הסתפקו בכך אלא רצו כל היום להיות מחוברים למצווה, לראות אותה ולהראותה לאחרים, והכול מתוך חיבוב וזריזות למצוות.
ניתן ללמוד מכאן גם לאופן ביצוע מטלות אחרות בחיים. ביצוע מטלה מתוך שמחה, אהבה ורצון עז לקיימה, מקרין גם על אופן קיומה של המטלה, הרצינות שנקדיש לה, רציפות והתמדה בביצועה, וממילא תשפיע ישירות על הרגשתנו והרגשת כל הסובבים אותנו. לא נקיים את המטלות מתוך ''מצוות אנשים מלומדה'' אלא מתוך שמחה והתרוממות רוח.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]