נחרצות מתוך כבוד / רפי זברגר

סוכה מ ע''א

הקדמה

למדנו בדף הקודם כי לולב אשר חנט בשנה השישית אינו נאסר משום קדושת שביעית, ולכן המשנה ''לא דאגה'' לקנייתו מעם הארץ, כשם שדאגה לכך בקניית אתרוג. משמע מגמרא זו שאם לולב חנט בשנה השביעית יש בו משום קדושת שביעית על כך דנה הגמרא בדף שלנו.
 

הנושא

טעמא דלולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא, הא דשביעית - קדוש, אמאי? עצים בעלמא הוא, ועצים אין בהן משום קדושת שביעית.
על המסקנה שהסקנו כי עצים אשר חנטו בשביעית יש בהם קדושת שביעית מקשה הגמרא ושואלת מדוע? והרי לא נוהגת קדושת שביעית בעצים. ומיד מוכיחה זאת הגמרא מברייתא:
דתניא: עלי קנים ועלי גפנים שגבבן לחובה על פני השדה, לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית, לקטן לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית!
אם אספו (לקטו) עלים של קנים וגפנים כדי להכניסם למחבוא (מקום כינוס, "חובה" בלשון הגמרא), תלוי מה היתה מטרת האיסוף: אם לאכילה (של בהמות) הרי יש בהם קדושת שביעית, אך אם נאסף לצורך עצים (שריפה) הרי שאין בהם קדושת שביעית, אם כן, מדוע הגמרא העמידה את המשנה בעצים שחנטו בשביעית (והסקנו מכך שאם חנטו בשביעית הם קדושים בקדושת שביעית) והרי אין בהם קדושה כלל וכלל?
שאני התם, דאמר קרא (ויקרא כ''ה, ו'): וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: לָכֶם דומיא דלְאָכְלָה - מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן.
מתרצת הגמרא כי אנו לומדים מן הפסוק בפרשת בהר העוסקת בדיני שביעית כי איסור שביעית נוהג רק בדברים ''הדומים לאכילה'', ש''הנאתן וביעורם שווה''. כלומר, אם בשעה שמבערים אותם מן העולם גם נהנים מהם, אז, ורק אז נאסר משום קדושת שביעית. באוכל רגיל – זמן האכילה (הנאה) הוא ''זמן ביעורו מן העולם'' ולכן חלה על האוכל קדושת שביעית. בעצים העומדים להסקה, ההנאה היא לאחר שריפתם (הפכו להיות גחלים ואז מסיקים עליהם) – ולכן אינם נאסרים, כי כאמור ההנאה היא לאחר הביעור.
לאור זה מובן מדוע לולב קדוש בקדושת שביעית, שכן עיקר תשמישו של הלולב היא לשם טאטוא הרצפה. והפעולה הזאת גורמת ללולב להתלכלך ולהישחק וזה קורה באותו זמן בו נהנים ממנו. ומכיוון שזמן הנאתו וביעורו של הלולב שווה, חלה עליו קדושת שביעית.
והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה!
מקשה הגמרא על תירוץ זה ושואלת, הרי יש עצים שנועדו להפיק אור ובהם ההנאה מתרחשת באותו זמן של ביעורם (שרפה).
אמר רבא: סתם עצים ולהסקה הן עומדין.
מתרץ רבא ואומר, אמנם נכון יש עצים העומדים לשריפה שבהם זמן הנאתם וביעורם כאחת, אבל מכיוון שרוב העצים עומדים להסקה, בהם כאמור זמן הנאתם הוא לאחר זמן ביעורם, גם עצים העומדים לתאורה בטלים ברוב, ונידונים כעצים רגילים שאין בהם קדושת שביעית.
הנחת היסוד שלנו כי בעצים להסקה אין דין שביעית נמצא במחלוקת תנאים, כפי שהגמרא מצטטת מיד:
ועצים דהסקה תנאי היא, דתניא: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, רבי יוסי אומר: מוסרין.
תנא קמא סובר כי אסור להשתמש בפירות שביעית לשימושים שאינם לאכילה, כמו להשרות את אניצי הפשתן או לכבס בהם בגדים. ורבי יוסי מתיר לעשות פעולות אלו ביין של שביעית. מקור ההלכות אשר נלמד מיד, יסביר את הקשר לסוגיה ולעצים להסקה:
מאי טעמא דתנא קמא - דאמר קרא לְאָכְלָה - ולא למשרה, ולא לכבוסה. מאי טעמא דרבי יוסי - אמר קרא לָכֶם - לכם לכל צרכיכם, ואפילו למשרה ולכבוסה.
תנא קמא לומד מן המילה לאכלה, כי אסור להשתמש בפירות שביעית לצרכים שאינם לאכילה (כיבוס והשריה). לעומתו, לומד רבי יוסי מן המילה לכם, כי מותר להשתמש בפירות שביעית לכל הצרכים השונים, כולל כיבוס והשריה.
הדין שלמדנו לעיל, כי אין דין שביעית בעצים להסקה, למד כמו רבי יוסי, ואילו לפי תנא קמא כנראה חלה קדושת שביעית גם על עצים העומדים להסקה.
נצטט את פירוש רש''י על המילים ועצים להסקה תנאי היא:
ועצים דהסקה גופייהו, שהנאתן אחר ביעורן - תנאי היא אי נהגא בהו שביעית אי לא, דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דלאכילה, למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו, כדדרשינן לעיל, ומההיא דרשה אימעוט עצים, ואיכא דלא ממעט מיניה אלא דבר שאין הנאתו שוה בכל אדם, כגון מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין.
ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים: וסתם עצים להסקה נינהו תנאי היא, וכן כתוב בכל הספרים, וטרחתי מנעורי בכל צידי שיטת התלמוד לישבה כפי דבריהם, ואיני יכול, ומצאתי גירסא זו בספר כתב ידו של רבינו גרשום בן יהודה מנוחתו כבוד, ובסדר ישועות של רבינו יצחק בר מנחם כתוב ואינו מוגה, וכן נראה בעיני.
לפי גרסת רש''י בגמרא (וכך הסברנו לעיל) הגמרא מוכיחה מן הברייתא שיש דעה הסוברת כי גם בעצים להסקה יש דין שביעית (לא לומדים מהיקש בין ''לאכלה'' ו''לכם''), ויש לימוד אחר מהפסוק (שהנאתן תהיה שוה לכל אדם).
רש''י מצטט גרסה שונה ששמע מרבותיו (במקום "עצים דהסקה גופייהו" – "סתם עצים להסקה"), המייחסת להוכחה מהברייתא דין בסתם עצים. לא כולם סוברים כדעת רבא לעיל, ויש תנא הסבור כי עצים העומדים לתאורה חל עליהם דין שביעית (אין דין סתם עצים).
רש''י מספר כי הוא אמנם שמע גרסה זו מרבותיו, וכך גם ראה בספרים אחרים. לכן ניסה בכל כוחו ללמד זכות על גרסה זו, ואף "טרח על כך" במשך שנים רבות עוד מנעוריו, אך מסכם ואומר כי ''אינו יכול'' לקבל גרסה זו.
 

מהו המסר

המאמצים שעשה רש''י על מנת לאשש את גרסת רבותיו ואת גרסת הספרים, מלמדת אותנו מספר מסרים חשובים:
1. גם אם יש לנו דעה נחרצת, להתייחס בכבוד לכל דעה של אחרים, ובמיוחד אם מדובר בדעת רבנים וספרים רבים.
2. המאמץ והטרחה אשר רש''י טרח למצוא סימוכין לדעת רבותיו, מלמד על הצורך להשקיע גם בהבנת דעות החולקות עלינו.
3. ולבסוף, הנחרצות של רש''י וחוסר המורא להיות החלטי ואיתן בדעתו, לאחר שכאמור ניסה ועמל רבות להבין את שיטת החולקים עליו. לא לחשוש, לא לפחד גם מ''אנשים גדולים וחשובים'' אם אתה אמנם נחוש ואיתן בדעתך.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]