מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הקנאת ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר

הרב צבי שפיץ

סוכה מא ע"ב

מבוא
כתוב במשנה ובגמ' במסכת סוכה (מא:) שביום הראשון של חג הסוכות אין אפשרות לצאת ידי חובת מצוות לקיחת ארבעת המינים אם הם שייכים לאדם אחר. ולכן אפילו אם הבעלים משאילים אותם, הם עדיין נשארים שייכים למשאיל, אלא שיש לשואל רק זכות השתמשות בהם, וצריך שבזמן קיום המצוה הם יהיו בבעלותו הבלעדית של מי שמברך עליהם. והטעם לכך, משום שנאמר בתורה (ויקרא כג, מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון" וגו'. ודרשו חז"ל: לכם – משלכם.
אמנם אם הבעלים נתנו את ארבעת המינים לחברם במתנה גמורה על מנת שיחזירנו לו לאחר מכן, במקרה זה, מכיון שבשעת הברכה הם שייכים למברך – נקרא שמברך על שלו ולא על של חבירו.
לאור האמור יש לדון במספר מקרים שכיחים כשהבעלים נתנו ביום הראשון של החג לחברם את ארבעת המינים במתנה ע"מ להחזיר, ולבסוף לא קיבלום בחזרה. ולמען הבהירות, נשיב תחילה בס"ד את התשובה לאחר כל שאלה, והנימוקים לכך יכתבו במקורות שבסוף.

שאלה א
מה הדין אם אדם קיבל מחברו את ארבעת המינים במתנה ע"מ להחזיר, ולאחר שיצא ידי חובת המצוה, הקנה אותם בידיעת הבעלים לאדם שני ג"כ במתנה ע"מ להחזיר. והאתרוג נפל מידו של השני ונשבר הפיטם ונפסל. האם הראשון יצא ידי חובת המצוה, שהרי לבסוף לא הוחזר לבעלים אתרוג כשר לברכה? וכמו כן, מי חייב לשלם תמורת האתרוג שנפסל?
תשובה
א. אם הבעלים אמרו לראשון בפירוש שיכול ליתנם גם לאדם אחר או להרבה אנשים נוספים במתנה ע"מ להחזיר, ולבסוף נפל האתרוג אצל אחד מהם – רק מי שנפל אצלו האתרוג לא יצא ידי חובת המצוה, אולם כל האנשים שנענעו לפניו יצאו ידי חובה.
אבל אם הבעלים לא אמרו בפירוש לראשון שמסכימים שיתנם לאחרים במתנה ע"מ להחזיר, אלא שהם ידעו מכך והסכימו בשתיקה למעשיו, במקרה זה, אם האתרוג לא היה נפסל והאחרון היה מחזירם לבסוף לבעלים בשלימותם – כולם יצאו ידי חובת המצוה. אולם אם נשבר האתרוג או שנפסל מין אחר משלושת המינים האחרים, אפילו שזה קרה אצל האחרון – אף אחד מהם לא יצא ידי חובת המצוה. (1)
ב. מי שנפל מידו האתרוג בגלל חוסר זהירותו – נחשב כאדם המזיק וחייב לשלם את שוויו לבעליו. (2)

שאלה ב
אדם קיבל מחברו בבהכנ"ס ארבעת המינים במתנה ע"מ להחזיר, ובאמצע הנענועים הוא נדחף בחוזקה ע"י ילדים קטנים שרצו בבהכנ"ס, והאתרוג נפל מידו ונשבר הפיטם. האם יצא ידי חובתו? והאם הוא חייב לשלם לבעליו את דמי האתרוג או שפטור מלשלם מכיון שנחשב שמתה מחמת המלאכה שעבורה קיבל את האתרוג?
תשובה
לדעת כל רבותינו - לא יצא מקבל המתנה ע"מ להחזיר ידי המצוה, ולכן יצטרך באותו היום ליטול שנית ובברכה ארבעת המינים. אולם נחלקו רבותינו הראשונים לגבי התשלום עבור האתרוג בנידון של השאלה. לדעת בעל העיטור, ורבינו ישעיה – פטור מי שקבלם מלשלם עבור האתרוג שנפסל. ולדעת הרא"ש – חייב לשלם עבורו. ולכן מחמת הספק – לא ניתן לחייבו.(3)

שאלה ג
אדם שגר בבנין משותף ונפסלו לו האתרוג והלולב ביום הראשון של החג, ביקש משכנו לברך על ארבעת המינים שלו. אולם מכיון שבעל הבית לא היה בביתו, הקנתה לו אותם אשתו במתנה ע"מ להחזיר. ואכן השכן שקיבלם ברך עליהם והחזירם בשלימותם כעבור מספר דקות.
האם יש סמכות לאשה להקנות ללא ידיעת בעלה במתנה ע"מ להחזיר את ארבעת המינים ששייכים לבעלה או שנחשב הדבר כשאלה בלבד, ולא יצא השכן ידי חובת המצוה?
תשובה
נראה לענ"ד שבזמן הזה ההלכה היא כדעת הפרי מגדים. ולכן מותר לנשים נשואות לתת במתנה ע"מ להחזיר לאנשים שמוכרים להם, את ארבעת המינים ששייכים לבעלה. ורשאי מי שקיבלם לברך עליהם ויצא ידי חובת המצוה. אמנם אם ידוע לה שבעלה מקפיד שלא לתתם לאחרים – אסור לה לתתם לאחרים בכל אופן שהוא, ואפילו בשאר ימי החג. (4)

שאלה ד
מתפלל בבהכנ"ס נתן לחברו את ארבעת המינים שלו במתנה ע"מ להחזיר, ולאחר שהחבר לקחם ויצא ידי חובת המצוה, עוד לפני שהספיק להחזירם לבעליו, הודיעו לו שעליו להגיע מיידית לביתו, ולכן הניחם על השולחן שלפניו ומיהר לביתו. וכשראה בעליו של ארבע המינים שהתפלל באותו מנין, שהנ"ל לא חוזר לבהכנ"ס, לקחם מהמקום שהונחו שם והביאם לביתו.
האם חבירו שקיבלם ממנו במתנה ע"מ להחזיר, יצא ידי חובת המצוה למרות שלא השיבם לבעליו, אלא בעליו לקחם מעצמו?
תשובה
לדעת כמעט כל רבותינו הראשונים והפוסקים והכרעת השו"ע, והמשנה ברורה – לא יצא מקבל ארבעת המינים ידי חובת המצוה, ויצטרך ליטול מחדש באותו היום ארבעת המינים, ולברך עליהם בשנית. (5)
 

מקורות:
(1) המקור לכך הוא מדברי הביכורי יעקב אור"ח (סי' תרנח ס"ק יז) ועיין ג"כ בפסקי תשובות שם (ס"ק ח) שכתב, שהיה מעשה דומה עם ארבעת המינים של החזו"א זצ"ל, ופסק כדברי הביכורי יעקב. ונלע"ד שהביאור בדבריהם הוא, שאם הבעלים אמרו בפירוש לתת לאחרים, נמצא שהראשון כשמקנה לאדם השני את ארבעת המינים, נחשב הדבר כאילו באותו הזמן הוא החזיר לבעלים מה שקיבל ממנו, וכעת בשליחותו הוא מקנה אותם לאדם אחר כמו – באים כאחד. ולפי"ז יוצא, שהוא קיים את התנאי והחזיר את המתנה לבעלים, וכעת בשליחותם מקנה את ממונם לאדם אחר. לפיכך אם נפסל האתרוג אצל השני, אין דבר זה קשור כלל לראשון, מאחר והוא קיים את התנאי והחזירם להם.
משא"כ אם הבעלים היו רק מודעים לכך שהראשון מקנה לשני את ארבעת המינים במתנה ע"מ להחזיר, והסכימו לכך בשתיקה, במקרה זה אין הראשון נחשב כשליחם, אלא שבשתיקתם נתנו לו להבין שאינם מתנגדים למעשיו, אבל עדיין התנאי עמו שיחזיר להם את ארבעת המינים נשאר בעינו. ולפיכך אם נפסל האתרוג אצל השני או אפילו אצל האדם העשירי וכו', נמצא שגם הראשון עדיין לא קיים את התנאי להחזירו לבעלים כמו שקיבלו, ולכן אף אחד מהם לא יוצא ידי חובה.
והנה מהגמ' בסוכה (מא:) במעשה של רבן גמליאל לא קשה על הביכורי יעקב. כי התוס' שם בד"ה ואם לא וכו' כתבו שם וז"ל: שדעתו של ר"ג היתה שכך יעשו, ואח"כ יחזירו לו אותם ע"כ. כלומר, ר"ג הסכים בשתיקה למעשיו של רבי יהושע, ולכן אם רבי עקיבא שקיבלם לבסוף לא היה מחזירם – אף אחד מהם לא היה יוצא ידי חובה. וזה מה שהתכוון גם הרא"ש שם (בסי' ל) בדבריו, ולכן לא קשה ממנו על הביכורי יעקב כפי שהקשה עליו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' מד) וע"ש כי קצרתי.
(2) מאחר והשני לא שמרו כראוי, לכן דינו כאדם המזיק וחייב לשלם את שוויו, כמבואר בב"ק (כו.) שאדם מועד לעולם וגם בשוגג.
(3) מאחר ולבסוף לא הוחזר אתרוג כשר לבעליו, נמצא שלא קויים התנאי, וממילא בטלה למפרע המתנה הראשונית. ונמצא שהראשון לא נענע ביום הראשון באתרוג ששייך לו, ולכן לא יצא יד"ח.
הרא"ש בסוכה (פ"ג, סי ל') הביא שם את מחלוקת הראשונים שצויינה בתשובה. ונוסיף לכך בס"ד מעט ביאור. דעת בעל העיטור, ורבי ישעיה, מכיון שקיבלם מבעליו במתנה גמורה, מעתה נחשב המקבל כבעל האתרוג הבלעדי, ולכן זה נקרא "לכם". לפיכך בגדרי חושן משפט הוא לא נחשב שומר לבעליו הראשוניים, ולכן אין לו דין שואל שחייב עליו באונסין. וכמו כן הוא פטור מלשלם אם מחמת אונסו נדחף והאתרוג נפל ונשבר. מאחר והבעלים הראשונים נתנו לו לנענעו בבהכנ"ס שיש שם גם ילדים קטנים וכו', א"כ באופן הזה הוא קיבל להשתמש באתרוג. ולכן אם מחמת המציאות הזאת נפל האתרוג ונפסל – הוא פטור מלשלם. ומה שכתבו בעל העיטור ורבי ישעיה בלשונם, שנחשב כמתה מחמת מלאכה, כנראה שהם סוברים שגדר הפטור של מתה מחמת מלאכה הינו כדעת הרמ"ה והתה"ד והכרעת השו"ע בחו"מ (סי' שמ, ג) וע"ש.
משא"כ דעת הרא"ש, וכפי שכתב זאת שם, הינה, שמאחר וקיבל את האתרוג מבעליו להשתמש בו בתנאי שיחזירו אח"כ כפי שקיבלו, לפיכך אם לא יחזירנו בשלימותו – דינו כגזלן, כי ע"ד כן לא הקנו לו אותו מעיקרא. ולכן חייב בכל מה שיקרה לחפץ הגזול ואפילו באונסין, ואפילו שלא התכוון לגזול את האתרוג. וכנראה שהרא"ש הבין שאע"פ שלא התכון לגזול את האתרוג, אולם נחשב הדבר, שמעיקרא היתה מצידו התחייבות ושעבוד הגוף לבעלים לשלם להם כמו חיובי גזלן ולא כחיובי שומר או שואל, אם לא יחזיר להם מכל סיבה שהיא את ארבעת המינים כמו שקיבל מהם.
(4) כתב המגן אברהם (סי' תרנח ס"ק ג) שאם אשה נתנה במתנה את ארבעת המינים של בעלה לאדם אחר – לא יצא ידי חובה, כי אולי בעלה רצה למוכרם. אא"כ אותו אדם שקיבלם היה אדם חשוב, שזה זלזול בכבודו למכור לו אותם. והקשה על כך הביכורי יעקב שהובא שם במשנ"ב (ס"ק ח) שגם אם אותו אדם הינו חשוב, אע"פ שבתור שאלה מעשה אשתו מועיל, אולם אין בסמכותה להקנותם במתנה ע"מ להחזיר ללא ידיעת בעלה, וממילא מעשיה לא הועילו ליום הראשון וע"ש.
אמנם הפרי מגדים שם (ס"ק ג) כתב, שאם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית כפי המציאות שקיימת בזמן הזה, א"כ בסמכותה גם להקנות במתנה ע"מ להחזיר לאדם אחר, וע"ש בשער הציון (ס"ק י-יא).
והנה המהרש"ל ביש"ש בב"ק פ' החובל (סי' כט, לא) הביא בשם: הראב"ן, הראבי"ה, ריב"ם, והאור זרוע שבזמן הזה [כלומר – לפני כשבע מאות שנה] מכיון שהנשים נושאות ונותנות בתוך הבית, הן נחשבות כשליחי בעליהן בכל מה שמקובל לעשות ולקנות. ולפיכך הן רשאיות לתת כסף לצדקה מממון בעליהן בעין יפה לפי מעמדן הכספי וע"ש. וכן הביאו להלכה ביד אברהם שו"ע יו"ד (סי' רמח, ד) וע"ש.
לפיכך מכיון שבזה"ז סמכותן של הנשים להוציא ממון בעליהן לפי שיקול דעתן וגם ללא ידיעתו, והן עוד נחשבות במעשיהן – כשליחות של בעליהן לדבר זה, א"כ כל שכן שבסמכותן להקנות במתנה ע"מ להחזיר לאחרים, מאחר ובאופן הזה הבעל יקבל בחזרה את ארבעת המינים ולא יפסיד מאומה מממונו, לפיכך ודאי שהן נחשבות ביחס לכך כשליחות שלו וכידו הארוכה. ובפרט כשידוע שגם בעליהן היו מקנים זאת לשכניהם כמקובל לעשות, א"כ ודאי שדבר זה בסמכותן והן שליחות שלו.
(5) כתב הרא"ש (פ"ג מסוכה סי' ל) שבמתנה ע"מ להחזיר צריך מקבל המתנה לאחר שהשתמש להקנות את המתנה שקיבל לבעליו הראשוניים, כי אין בעלותו בחפץ נפקעת מאליה. ולכן כל זמן שלא הקנה בחזרה לבעליו – נשארים ארבעת המינים ברשותו. ולפיכך אין להקנות לילד קטן ביום הראשון את הלולב לפני שהגדול יצא יד"ח, כי הקטן קונה אותם מהתורה, בגלל שדעת הגדול מקנה לו אותם, אולם לא יכול להקנותם בחזרה לגדול, כי אין לו דעת לעשות קנין. וכך גם פסקו הריטב"א, הר"ן וכל שאר רבותינו הראשונים והפוסקים, וכמבואר בנתיבות (סי' רמא, ס"ק ה). אמנם הקצות שם (ס"ק ד) סובר שבמתנה ע"מ להחזיר המתנה פוקעת מעצמה, וחוזרת לבעליה הראשונים לאחר קיום המצוה, ומצא לכך ראיה מרבי אביגדור הכהן ז"ל. ולכן רק אם נתנו מתנה באופן סתמי ולא התנו מראש שזה ע"מ להחזיר, שם צריך מקבל המתנה להקנותם אח"כ לבעליהם, ולכן רק באופן הזה אין לתת לילד קטן ביום הראשון.
והנה מסתימת השו"ע אור"ח (סי' תרנח, ו) והמשנ"ב שם ושאר הפוסקים שלא חילקו כדברי הקצות משמע, שכולם נקטו להלכה כדברי הרא"ש.
לאור האמור בנידון השאלה דנן, מאחר ומקבל ארבעת המינים לא הקנה אותם בחזרה לבעליו הראשוניים, לפיכך אע"פ שהיה מותר לבעלים לקחתם מדין תפיסת ממונו כמבואר בב"ק (כז:) ובשו"ע חו"מ (סי' ד), אולם ביחס לקיום המצווה, מאחר והוא נתן לו מעיקרא במתנה, רק אם יקנה לו אותם בחזרה, ובאופן אחר לא היה מוכן להקנות לו ודבר זה לא נעשה, לפיכך כעת התברר שהמתנה הראשונית התבטלה, ונמצא שהמקבל נענע בלולב שלא היה שלו, ולא היה בגדר "לכם", ולכן לא יצא ידי חובה.