הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

סלמנדרה

1. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב

וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם" - ומאי ניהו - הפרד והסוס; אדרמלך - דאדר ליה למריה בטעינה, וענמלך - דעני ליה למריה בקרבא. אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן, אלא שסכתו אמו סלמנדרא.

הסלמנדרה היא נושא שהעסיק מאוד את הרב יוסף בא גד בספרו (נחלי יוסף ח"ב עמ' 662). כאן רואים אנו שאחז רצה לשרוף את בנו, אבל אמא שלו הצילה אותו ע"י כך שסכה את גופו בסלמנדרה. מקור הדברים הוא בספר מלכים:
 

2. מלכים ב פרק טז, פסוקים א-ג

בִּשְׁנַת שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמַלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו: וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ואולם, מסתבר שהעברה באש אינה שריפה! כך כותב הרמב"ן:
 

3. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד וישראל) ויקרא יח, כא

ולשון "מעביר באש" יאמר בכל מקום על הדבר שהוא בוער באש ואיננו אוכל, מפני שנותנים אותו באש ומעבירים אותו ממנו ואינו נעשה אפר כנשרפים, כענין כלי הגוים שמלבנין אותו באש שנאמר בהן "תעבירו באש וטהר"...

מדוע, אם כן, אי אפשר לומר שאחז אכן העביר את חזקיהו באש גם בלי סלמנדרה? התשובה על כך נמצאת במה שכתוב בדברי הימים, שם כתוב שהוא לא רק העביר אלא הבעיר את בניו:
 

4. דברי הימים ב פרק כח, א-ג

בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִיד אָבִיו: וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם מַסֵּכוֹת עָשָׂה לַבְּעָלִים: וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹקָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה:
וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם: וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ:

אמנם לא כתוב בפירוש שהבן שאותו העביר אחז באש הוא חזקיהו, אבל רש"י כתב שלא מצינו לאחז שום בן מלבד חזקיהו. אבל צריך להבין את דברי רש"י: האם אין לאחז בנים נוספים? הרי הפסוק בדברי הימים אומר בפירוש שהוא העביר את בניו (בלשון רבים) באש, ומשמע שיש לו כמה בנים! יתרה מזו, בפסוקים שאח"כ כתוב שזכרי גיבור אפרים הרג את מעשיהו בנו של אחז, וממילא מוכח שהיה לו עוד בן מלבד חזקיהו!

ובכן, לגבי העובדה שכתוב 'בניו', הגמרא אומרת שלפעמים המקרא קורא לבן יחיד של מישהו בלשון רבים 'בניו':
 

5. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמג עמוד ב

ההוא דאמר להו: נכסיי לבניי. הוה ליה ברא וברתא. מי קרו אינשי לברא בניי, או דלמא לא קרו אינשי לברא בניי, ולמושכה לברתא במתנה קאתי? אמר אביי, ת"ש: "ובני דן חושים" (בראשית מו, כג). א"ל רבא: דלמא כדתנא דבי חזקיה: שהיו מרובין כחושים של קנה! אלא אמר רבא: "ובני פלוא אליאב" (במדבר כו, ח). רב יוסף אמר: "ובני איתן עזריה" (דהי"א ב, ח).

אך עדיין קשה כיצד אומר רש"י שלא מצינו לאחז בן אחר מלבד חזקיהו, והרי הפסוק אומר שהיה לו בן בשם עזריקם שנהרג!

ואולם, מי שיעיין בפירוש המיוחס לרש"י בדברי הימים ימצא דבר מעניין מאוד:
 

6. מיוחס לרש"י, דברי הימים ב כח, ז

את מעשיהו בן המלך - אחז, הרג זכרי גבור אפרים:
ואת עזריקם - ואת ואת דוגמא (בראשית לו) ואיה וענה וכן נרדם ורכב וסוס (תהלים עו):

רש"י אומר שהוא"ו של המלה 'ואת' מיותרת, ומביא לכך שתי דוגמאות:
 

7. בראשית פרק לו, כד

וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו:
 

8. תהלים פרק עו, ז

מִגַּעֲרָתְךָ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס

בשני המקרים הללו באמת האות וא"ו מיותרת, אבל כאן מדוע נדחק רש"י לומר שהוא"ו במלה 'ואת עזריקם' היא מיותרת? הרי היא הכרחית להבנת הפסוק, ואינה כפי שהיא בדוגמאות שאותן מביא רש"י!?
מסביר הרב מרגליות את כל העניין ע"פ גרסה מדוייקת יותר בפירוש המיוחס לרש"י, שיסביר גם את הדברים שנאמרו בפירושו למסכת סנהדרין:
 

9. מרגליות הים (הרב ראובן מרגליות, המאה ה-20, ישראל), סנהדרין סג, ב.

והנה מפליא שייעלם מרבן של ישראל אבי הפרשנים מקרא מפורש בדברי הימים...
אולם בתנ"ך שעם פירוש המלבי"ם שבידי עכשיו הנוסחא (=ברש"י, במקום המלה 'אחז'): את מעשיהו בן המלך אתו הרג זכרי גיבור אפרים. ואת עזריקם - ואת ואת דוגמא ואיה וענה וכו'. וזהו פירוש מחודש לגמרי. לפי הבנה זו הכתוב מספר כי זכרי גיבור אפרים עם מעשיהו בן המלך – כלומר בנו של פקח - הרגו את עזריקם ואת אלקנה, ובכן הראשון לנהרגים שנפרטו בפסוק זה הוא עזריקם, ובכן הוא"ו של 'ואת עזריקם' מיותרת. לכן הוצרך להביא דוגמאות כי מצוי במקרא שמיד בראשון להנמנים מתחיל בוא"ו ולפי זה לא היה מעשיהו בנו של אחז מלך יהודה, ושפיר כתב רש"י הכא כי לא מצינו בן לאחז כי אם חזקיהו.

ואולם, עדיין לא ברור מה מאלץ את רש"י גם בפירושו וגם בגמרא לפרש את הוא"ו הזו כמיותרת ולומר שמעשיהו אינו בנו של אחז, ומה עוד שחז"ל (ויקרא רבה לו, ג) אומרים שהוא אכן בנו! התשובה לכך היא, אולי, שקשה לומר שבנו של המלך אחז ייהרג במלחמה עם פקח, שהרי אחז היה בן עשרים שנה במלכו, ופקח נרצח ארבע שנים לאחר שאחז התחיל למלוך. כך כתוב בספר מלכים:

 

10. מלכים ב פרק טו, פסוק ל

וַיִּקְשָׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תָּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּה:

אך מכיון שיותם בן עוזיה מלך רק שש עשרה שנה, מסבירים המפרשים שפקח נרצח בשנת ארבע למלכו של אחז, אלא שהכתוב לא רצה למנות לשנותיו של אחז הרשע:
 

11. רש"י מלכים ב פרק טו פסוק ל

בשנת עשרים ליותם - הי' לו לומר בשנת ארבע לאחז שהרי כל ימי מלכות יותם שש עשרה שנה אלא לפי שהי' אחז רשע רצה הכתוב למנותם ליותם בקבר ולא לאחז בחיים כך הוא בסדר עולם:

כלומר שהמלחמה בין פקח לבין אחז היתה כאשר אחז היה לכל היותר בן עשרים וארבע, וקשה לומר שבנו, מעשיה, נהרג בקרב ביחד עם נגיד הבית והמשנה למלך. לכן העדיף רש"י לומר שמעשיה בן המלך אינו בנו של אחז אלא בנו של פקח.

נחזור לעניין הסלמנדרה. האם אכן ישנה חיה כזו שהיא חסינה בפני האש? במקום אחר לומדת הגמרא קל וחומר מהסלמנדרה:
 

12. תלמוד בבלי חגיגה כז, א

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אוּר של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא - הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" - על אחת כמה וכמה.

שוב רואים אנו שרש"י כותב שהחיה (או השרץ, כפי שכתוב ברש"י בסנהדרין) הזו נוצרת אחרי שמבעירים את האש שבע שנים במקום אחד ללא הפסק. אגב, במדרש תנחומא (וישב ג) כתוב שהסלמנדרה נבראת אחרי שבעה ימים של אש, ולא שבע שנים. בכל מקרה, משמע שבריאת הסלמנדרה היא בדרך הטבע.

אבל במקום אחר אומר רש"י שהסלמנדרה נבראת ע"י כישוף ולא ע"י בעירה רצופה. במסגרת הדיון על מיני השרצים טמאים, הגמרא אומרת כך:
 

13. תלמוד בבלי חולין קכז, א

ת"ר: "הצב למינהו" - להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא. וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה אומר: "מה רבו מעשיך ה'"! יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, שבים - אילמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה - אילמלי יורדות לים מיד מתות; יש לך בריות גדלות באוּר, ויש לך בריות גדלות באויר, שבאוּר - אילמלי עולות לאויר מיד מתות, שבאויר - אילמלי יורדות לאור מיד מתות, מה רבו מעשיך ה'.

מסביר הרב ולדנברג שבעצם יש שני מינים של סלמנדרא, ורש"י כיון בדבריו:
 

14. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יז סימן לד

ובביאור המכוון של "סלמנדרא" וזהותה, מצינו סתירה בדברי רש"י, דכאן בחגיגה מבאר שהיא חיה הנבראת מן האור כשבוערים אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק, וכך חוזר ומבאר בסנהדרין דף ס"ג ע"ב בהא דאמרינן שם דאף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן להעבירו למולך אלא שסכתו אמו סלמנדרא, ומפרש רש"י: סלמנדרא חיה קטנה שיוצא מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים והסך מדמה אין האור שולט בו. אולם בחולין דף קכ"ז ע"א בהא דאיתא שם: ת"ר הצב למיהו להביא הערוד ובן הנפילים וסלמנדרא, מפרש רש"י אחרת, וז"ל: סלמנדרא שרץ הנוצר מעצי הדס על ידי כשפים הסך מדמו אין האור שולט בו עכ"ל, ויש להבין מדוע פירש רש"י בחולין אחרת ממה שפירש בחגיגה ובסנהדרין?
...ונראה ליישב. דהנה בההיא דגמ' סנהדרין דאיתא שאמו של חזקיה סכתו בסלמנדרא, ראיתי בפי' ענף יוסף על העין יעקב בחולין שם שכותב דיש מקשים על זה המדרש דהא קיימא לן דדם השרץ טמא, וא"כ היה חזקיה טמא שרץ, דודאי האי דם לא יוכל לסלקו ממנו דאל"כ מה פעולה עשתה אם חזקיה כיון דבעלה אחז יכול לסלקו ממנו אחר רחיצה, ואיך שרה איפוא עליו רוח קודשא דאמר חזאי ברוח הקודש דנפק מינאי בנאי דלא מעלי. ומביא בשם ספר רמת שמואל שתירץ דאפשר דשאני סלמנדרא כיון דבא מן אש אינו מקבל טומאה ומטמא, כאש שאינו מקבל טומאה ע"ש.
ותירוצו זה של הרמת שמואל הוא קשה הבנה, דהרי הגמ' בחולין שם דורשת "הצב למינהו להביא הסלמנדרא"... וא"כ כי מרבינן מ"למינהו" סלמנדרא, הרי מרבינן זה לענין טומאה ממש, ואיך כותב הרמת שמואל דאפשר שאינו מקבל טומאה?
לכן נראה לי ליישב ולומר דרש"י ז"ל פירש שיש שני מיני סלמנדרא, האחת הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק, וסלמנדרא זאת אינו מקבל טומאה ולא מטמא כאש שאינו מקבל טומאה, והאחת הנבראת על ידי כשפים מן האומר מעצי הדס, וסלמנדרא הזאת כן מקבל טומאה מכיון שנבראת באמצעות כשפים.
ולפי"ז יתיישב הכל, דלכן שינה רש"י את טעמו בזה, מפני שבחגיגה שהמדובר ללמוד מזה לק"ו לת"ח, לא רצה רש"י לפרש שהמדובר בסלמנדרא מהסוג הב' כי אין מן הראוי ללמוד מדבר שנוצר ע"י כשפים, וכן בההיא דסנהדרין פירש רש"י נמי בכזאת כדי להסיר הקושיא שיוצא שהיה חזקיה טמא שרץ, לכן פירש שהמדובר בהסוג הא' שאינו טמא ולא מטמא כאש שאינו מקבל טומאה, אבל בחולין שאיירינן לרבות מלמינהו סלמנדרא דומיא דצב שטמא ממש ומטמא במגען, לכן פירש שפיר שהמכוון על הסוג הב' מסלמנדרא הנוצר מעצי הדס על ידי כשפים, דסוג זה שפיר טמא ומטמא.

ואולם, הרב ולדינברג יוצא מנקודת הנחה שאת הדם של הסלמנדרה אי אפשר להוריד, שהרי אחרת במה הועילה אמו של חזקיה. אבל ישנו סיפור מעניין שהובא בספר חסידים שממנו מוכח שאפשר להוריד את המשחה הזו:
 

15. ספר חסידים (ר' יהודה החסיד, המאה ה-12, גרמניה) סימן אלף יד

מעשה היה והביא נכרי אחד חלוק ואמר לנכרים שהוא היה חלוק של הנצרי. אמר: אם אינכם מאמינים תראו מה אעשה. השליך החלוק באש ולא נשרפה. ואמרו הכומרים ליהודים הרי תדעו כי יש קדושה בחלוק. אמר החכם תנו אותו אלי ואני אראה לכם מה יש בו. לקח חומץ חזק ובורית וכיבס החלק לעיניהם אמר השליכוהו עתה באש ותנסו והשליכוהו באש ונשרף. אמרו לו מה ראית לכבסו? אמר להם: מפני שהיה משוח בסלמנדריא והוצרכתי לכבס הבגד וכשלא היה על הבגד נשרף הבגד.

אחד הראשונים שהתמודד עם שאלות של מדע ויהדות היה ר' טוביה הרופא, אשר כתב ספר אנציקלופדי על הטבע, בשם 'מעשה טוביה', ובו הוא גם מסביר את עניין הסלמנדרה באופן מקורי:
 

16. מעשה טוביה (ר' טוביה כ"ץ הרופא, המאה ה-18, אירופה-ירושלים), יסודי עולם עב, ב

היתכן שיהיו נמצאים בעלי חיים באש? יש מחכמי המחקר שאינם מאמינים זה, אבל יש מהם שמאמתים אותו, וגם אריסטו בעצמו כתב איך באי ציפריש (הוא קיברוש) בתנור שמציקים מתכות נולדים בעלי כנפיים גדולים מן הזבוב והם מדלגים והולכים אנה ואנה באש, ובצאתם משם מתים מיד. ונקראים בלשון יווני פי-ואליש או פי-ואישטי. וכפי דבריהם הם נולדים ולחות וקיטור העפרי המעורב באש שאינו מזוכך היטב, ויש בו עיפוש וכח ההויה.
הסלמנדרא גם כן מכחישים כמה פילוסופים חדשים באמרם שהוא נגד השכל לפי שהסלמנדרא טבעו קר ולח בתכלית ומכבה הגחלים במגעה. אמנם אחרי שחכמינו העירו עליה אאמין גם כן, ואומר אני שבריה קטנה כזו אין ביכולתה לכבות אש התנור הדולק כמה שנים. אולי מרוב לחותה וקרירות שבה חפצה באש וניזונית ממנו, כמו הבריה הנקראת קמליאונטי בלע"ז תיזון מן האויר.

הסבר אחר לעניין הסלמנדרה ניתן לראות בספרו של ר' פנחס אליהו מוילנא, ממשפחתו של השל"ה, אשר כתב ספר קבלה בשם 'ספר הברית', ובו הרבה עניינים מדעיים. וכך הוא כותב בעניין יסוד האש:
 

17. ספר הברית (ר' פנחס אליהו מוילנא, המאה ה-18, ליטא) עמוד כח

יש בריות שמדורן באש ונולדים באש, כמו סלמנדרה הנזכרת בגמרא, שהיא מין חיה הנולד באש, והסך מדמה אין האש שולט בו. וחכמי מחקרי ארץ ודריה, איים ויושבי בה מן האומות מצאו בריה אחת, והוא מין עקרב, ארכה כרביעית אמה ועוביו כאצבע, גבו שחור ובטנו ירוקה, ויש לו שתי שורות אבעבועות על גופו. וכאשר ישליכהו האדם לתוך האש, יזרוק איזה מיץ מן האבעבועות אשר עליו ויכבה בו האש ויעשה לו בו נתיב דרך האש ויברח מתוכו. אבל אם ישליכוהו בין גחלים רבים ואש גדולה, עד אשר אין די במיץ ההוא לכבותם לא יינצל רק נשרף לעפר כשאר בעלי חיים. והאומות קורין אותו סלמנדרה. ואולם, לא זה הוא הסלמנדרה הנזכר בגמרא, שהרי באותו פרק דרש ר' עקיבא על הפסוק 'הצב למינהו' להביא ערוד וכן הנפילים וסלמנדרא, שמע מינה דמינא דצב הוא, לא מינא דעקרב.

מה רוצים חז"ל לומר לנו כשהם ממשילים את התלמיד החכם לסלמנדרא?

הסבר מעניין מובא בדברי המהרי"ט:
 

18. שו"ת מהרי"ט (ר' יוסף מטראני, המאה ה-17, צפת ותורכיה) חלק א סימן ק

ויש לעמוד באותה שאמרו בשילהי חגיגה "תלמיד חכם אין אור של גיהנם שולטת בו קל וחומר מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת האש היא הסך מדמה אין האור שולטת בו תלמיד חכם שכל גופו אש לא כל שכן". וקשה מכל הני שהבאתי דמשמע דעונש תלמיד חכם קשה מכלם... ונראה לי דהא מתפרשא בהא דאמרינן בפ' העור והרוטב "דאמר ר"ע מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדולות בים ויש לך בריות וכו' יש גדלות באור יש גדלות באויר שבאור אם יוצאות לאויר מיד מתות". ובזה נמשל תלמיד חכם לסלמנדרא שתלמיד חכם כל זמן שהוא בתוך האור של תורה מתקיים יצא ופירש מיד ראוי להכשל בחטא כדאמרינן תורה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלה ואמרו עוד בזמן שרטיה זו על גב מכתך וכו' ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. ואמרו לי על דם סלמנדרא שאי אפשר ללקט הדם אלא בזמן שהוא בתוך האש ושם שוחטים אותו אבל יצא מיד מת ונבלע דמו מעתה אין תועלת וסך מדמה אלא בזמן שהיא בתוך האש. כך ת"ח שכל גופן אש בזמן שהם בתוך אהל התורה אין אור של גהינם שולט בו שהתורה מצילתו מן החטא שלא ירש גהינם.

רעיון נוסף מביא הרב צבי יהודה הכהן קוק תוך יישוב הסתירה בדברי רש"י. ראינו שבמקום אחד כותב רש"י שהסלמנדרה נוצרת מכישוף ובמקום אחר הוא כותב שהיא נוצרת אחרי שבע שנים שהאש דולקת במקום אחד. ומסביר הרב צבי יהודה את הדברים כך (הספר המקורי אינו בידי, והציטוט לקוח מתוך הספר 'נחלי יוסף'):
 

19. קניין תורה (הרב צבי יהודה הכהן קוק, המאה ה-20, ישראל)

רש"י בחולין מסביר שהסלמנדרא היא שרץ הנוצר מן האוּר מעצי הדס ע"י כשפים. ואילו בחגיגה הוא מסביר כי סלמנדרא היא חיה הנבראת מן האוּר כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק. יש שתי צורות להיווצרות הסלמנדרא - האחת ע"י כישוף והאחת בצורה הטבעית, וכך הוא גם ביצירת תלמיד חכם. יש תלמיד חכם הנוצר ע"י כישוף, אשר האש נמצאת בו אמנם במדה מסוימת אך זו אינה עצמותו. ויש תלמיד חכם הלומד ברציפות וללא הפסקה שבע שנים תמימות, שמיטה שלמה, וע"י כך הוא מתקדש ונהפך לאש. כל גופו אש ועל כן האש החיצונית אינה שולטת בו. "תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא". כולו קשור לתורה הנצחית ומתוך קישורו הוא יכול לקרוא "ה' ימלוך לעולם ועד".