לאסוף את עצמו / רפי זברגר

סוכה כה ע''א 

הקדמה

בתחילת המשנה בדף למדנו את ההלכה הבאה:
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.
אנשים ההולכים למצוה (שלוחי מצוה) פטורים מקיום מצוות סוכה. רש''י מביא שלש דוגמאות: ההולך ללמוד תורה, או להקביל פני רבו ברגל או לפדות שבויים. בכל אחת מן המצוות הללו ועוד אחרים כמותן, כבר ההליכה לקיום המצווה פוטרת מדין ישיבה בסוכה.
 

הנושא

מנא הני מילי?
שואלת הגמרא: מהו מקור הפטור שאסור להניח את המצווה בהם עסוקים ולעבור לקיום מצוות סוכה, או כל שאר המצוות?
דתנו רבנן: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים ו', ז') - פרט לעוסק במצוה, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב.
הברייתא לומדת מן המילים בשבתך בביתך ולכתך בדרך שאדם ההולך לקיים מצווה כמו לכנוס את הבתולה יהיה פטור מקריאת שמע (הכונס בתולה אינו "יושב" בבית או "הולך" בדרך, אלא טרוד במצוותו)
מאי משמע?
מנסה הגמרא להבין איך למדה הברייתא הלכה זו מן המילים בפרשת שמע?
אמר רב הונא: כדרך, מה דרך רשות - אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה עסוק.
מסביר רב הונא כי לומדים זאת מהשימוש בתורה במלה ''דרך'' המלמד אותנו כי מדובר ב"פעולות רשות'', כמו הליכה לעבודה או למסחר וכדו', אך לא להליכה לדבר מצווה כמו לכנוס את הבתולה.
מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה, וקא אמר רחמנא ליקרי!
מקשה הגמרא: מניין שכוונת המילה ''דרך'' בתורה היא רק לדבר רשות, אולי גם ההולך לדבר מצווה מחויב לקרוא את קריאת שמע ולקיים מצוות אחרות.
אם כן לימא קרא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך - בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת דמצוה - פטירת.
מתרצת הגמרא כי הטיית הפועל של ישיבה והליכה בפסוק מלמדת כי מדובר דווקא להליכה של האדם לצרכיו האישיים. שכן כתוב ''בשבתך'' ולומדים כי הכוונה דרך לשבת של האדם עצמו, וכנ''ל לגבי ''בלכתך'' – דווקא הליכה לצרכיו שלו, ולא לצורכי מצווה.
אי הכי, אפילו כונס את האלמנה נמי! - כונס את הבתולה - טריד, כונס אלמנה - לא טריד.
מקשה הגמרא לאור מקור זה, מדוע הברייתא פוטרת מקריאת שמע את הכונס אלמנה, והלוא גם בכך הוא מקיים מצווה. תשובת הגמרא מחדשת וקובעת כי יש מרכיב נוסף שהוא "טרדה". הכונס את הבתולה טרוד ולכן פטור מקריאת שמע, לעומת כונס אלמנה, שאינו טרוד כל כך לקראת המצווה, ולכן מתחייב בקריאת שמע.
וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור? אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד, הכי נמי דפטור?
מנסה הגמרא להבין: אם אנו מדברים על טרדה (ורק על מרכיב זה), מדוע לא נפטור מקריאת שמע כל אדם הטרוד באיזה שהוא עיסוק, כמו למשל אדם ששמע כי ספינתו הנמצאת בים טבעה והוא טרוד מאוד מבשורה קשה זו.
וכי תימא הכי נמי - והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר!
דוחה הגמרא אפשרות לומר כי באמת כל טרדה של אדם תפטור אותו מקיום קריאת שמע, שהרי למדנו שגם אבל, הטרוד מאוד באבלו - אינו נפטר מקיום המצוות למרות טרדתו הגדולה, חוץ מהנחת תפילין המוגדרת ''פאר'' ואינה מתאימה למצב אבלותו. (רבי אבא מתייחס לתקופת אבלות של שבעה, אך לא לאונן שעדיין לא קבר את מתו, שבתקופה זו אמנם לא חלים עליו מצוות, כיוון שהוא טרוד בקבורת מתו).
הכא טריד טירדא דמצוה, התם - טריד טרדא דרשות.
עונה הגמרא תשובה מעניינת וקובעת כי רק אם ישנם שני מרכיבים יחדיו נפטרים ממצוות קריאת שמע (ומשאר המצוות): טרדה של מצווה. לא טרדה רגילה שאינה של מצווה, ולא מצווה לבד שאין בה טרדה פוטרים את האדם מלקיים מצוות אחרות, אלא רק "טרדה של מצווה". מסביר רש''י:
שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו - אינו חייב להצטער.
חובותיו של אבל כמו איסור נעילה, איסור רחיצה ואיסור סיכה אינם אלא ''להראות כבוד מתו''. בכך שהוא נמנע מפעולות אלו הוא מעיד שהוא מכבד את המת, ואינו ממשיך לנהוג כבכל יום ויום. מסיים רש''י ומעיר כי האבל אינו חייב להצטער, ולכן הוא מוגדר כעוסק ב-''טרדה דרשות'' אשר אינה פוטרת אותו ממצוות קריאת שמע.
 

מהו המסר

ננסה להבין את פירושו של רש''י. מדובר באדם אבל אשר מת לו אחד מקרוביו (אב, אם, אח אחות או אשה) והוא מאוד מצטער ומתאבל על כך. חכמים הגדירו פעולות מסוימות אשר יש להימנע מהם, כדי ''להראות כבוד המת'', ולהחצין את רגשותיו וצערו ברבים. נעילת נעלי עור, רחיצה וסיכה הן פעולות המעידות על ''חיים נורמליים'' ולכן הן אסורות.
מוסיף רש''י ומבאר כי אין חובה להצטער ולכן טרדה זו מוגדרת ''טרדה של רשות''. למרות שזהו רגש אנושי וטבעי כל כך, אין היא מוגדרת כפעולת חובה. לאור זאת אנו פוסקים כי מוטלת על האבל חובה ''לאסוף את עצמו'', ולמרות צערו הגדול, חייב הוא בקיום מצוות קריאת שמע, כמו גם קיום כל שאר המצוות (חוץ ממצוות תפילין).
אנו לומדים מכך, כי אדם יכול ואף מחויב לשלוט בעצמו, ולמרות הרגעים הקשים מאוד אשר עוברים עליו, חובת קיום המצוות הכללית לא סרה ממנו והוא מחויב בהם. ואם ברגעים כאלו יש חובת קיום מצוות, הרי שנלמד ונתחזק גם בכל ימות השנה, ''לתפוש את עצמנו'' ולעשות את כל המוטל עלינו בשמחה ובטוב לבב.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]