גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון א'רע"ב מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף עג ע"ב

בגדרי ודיני איסור אכילה ביום הכיפורים

שנינו בענין שיעור אכילה ביום הכיפורים, להתחייב עליו (עג:): "האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב", ומבואר בגמרא (עט.): "כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה", וברש"י: "ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור - בכזית היא, הני מילי היכא דכתיבה 'אכילה', אבל הכא 'אשר לא תעונה' כתיב (ויקרא כג, כט), וכל כמה דלא מיתבא דעתיה ענוי הוא". ובהיות שנשתנה איסור אכילה ביוה"כ משאר איסורי אכילה שבתורה, הרבו האחרונים לחקור בגדרי איסור זה ודיניו, אם שוה לגדרי ודיני שאר איסורי אכילה שבתורה, ונדון כאן בשני ענינים.

שלא כדרך אכילה: ידועים דברי הגמרא (פסחים כד:): "כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן", וחידש בזה ה'שאגת אריה' (סי' עו), שבאיסור אכילה ביוה"כ חייב אף שלא כדרך אכילתו, כגון אוכל חלב חי, וטעם הדבר, שרק באיסורי תורה שכתוב בהם לשון 'אכילה' בעינן דרך אכילתן, כי מעשה אכילה אינו נחשב כאכילה אלא בדרך אכילתן, אבל ביוה"כ לא נאמר לשון אכילה, אלא "כל הנפש אשר לא תעונה", וגם באכילה שלא כדרך אין כאן עינוי. וראיה לדבר מהגמ' (פ:): "האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור, מאי טעמא 'אשר לא תענה' כתיב, פרט למזיק", וברש"י: "אכילה גסה - שאכל לילי יוה"כ על השבע, שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה, וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה, ושלא להנאה. פרט למזיק - לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו, אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו", והרי אכילה גסה נחשבת לכאורה 'שלא כדרך אכילה', ורק משום שנחשב כמזיק נחשב כמי שלא ביטל שום עינוי - ולא עבר על 'לא תעונה', מכלל ששאר שלא כדרך אכילה - שאינו מזיק, כגון באוכל חלב חי, חייב משום שעבר על 'אשר לא תעונה', כי גם באכילה שלא כדרך אין כאן עינוי (כ"כ ב'עולת שמואל' לרש"ל קוידר סי' צב; ישוע"י או"ח סי' תריב סק"א בדעת כמה ראשונים).

מאידך, הרבה אחרונים (שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח סי' קטו - מבן המחבר; שו"ת כתב סופר או"ח סי' קיא; ישוע"י שם בדעת הרמב"ם; שו"ת בנין ציון ח"א סי' לה; קובץ הערות סי' עג ס"ק ג-ה ועוד) העלו שגם כלפי איסור אכילה ביוה"כ אין חייבים באכילה שלא כדרך אכילתה. ויש שכתבו (עי' כת"ס; בנין ציון שם) בטעם הדבר אם מפאת שגם בשלא כדרך הנאה, שאין דרך בני אדם לאכול כן, לא תתיישב דעת האדם, ועדיין מעונה הוא. ויש שכתבו (ראה ישועות יעקב; קובץ הערות שם), שהגם שאיסור אכילה ביוה"כ הוא מדין עינוי, מכל מקום אין חייבים כי אם שיהיה גם מעשה של אכילה, והאיסור תלוי בשני דברים, במעשה של אכילה וביתובא דעתא, ומחמת דין של יתובי דעתא ישנו שיעור ככותבת, ומחמת איסור האכילה ישנו שאר דיני אכילה, ולכן אין חייבים כי אם באכילה כדרך אכילתה, כשאר דיני איסור אכילה בתורה. וכלפי ההוכחה מהא דאמרו "האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור, מאי טעמא 'אשר לא תענה' כתיב, פרט למזיק", כתוב ב'נודע ביהודה' (שם), שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה שלא כדרך אכילה, כי עצם מעשה האכילה נחשב אכילה ראויה לבן אדם שאינו שבע, והפטור אינו אלא משום 'מזיק', ועדיין נחשב כעינוי.

הנאת גרון או הנאת מעיו: בשאר איסורי התורה ישנה מחלוקת אמוראים על מה חייבה התורה באכילת איסור, לרבי יוחנן - על הנאת גרון, ולריש לקיש – על הנאת מעים, ולפיכך, האוכל שיעור מצומצם, ואין בו כזית אלא בצירוף מה שנדבק בין החניכים, שהנאת הגרון יש בשיעור זה והנאת מעיים אין בו, לר' יוחנן חייב ולר"ל פטור. וכן האוכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר, או אפילו חזר ואכל חצי זית זה עצמו, לר' יוחנן חייב, שגרונו נהנה מכזית שלם, ולר"ל פטור, שמעיו לא נהנו מכזית שלם, לא בבת אחת ולא בזה אחר זה, שבשעה שנכנס למעיו חצי זית השני כבר לא היה חצי זית הראשון, כמבואר כל זה במס' חולין (קג:), ופסק הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) כדעת רבי יוחנן, שאיסור אכילה הוא מפאת הנאת הגרון.

ודנו האחרונים כלפי איסור אכילה ביוה"כ, האם דינו שווה כשאר איסורי אכילה שבתורה, ובהנאת גרון תליא מילתא, או שנשתנה דינו, ובהנאת מעיו תליא מילתא. וכך כותב ה'מנחת חינוך' (מצוה שיג אות ב): " ... והנה היאך הדין ביוה"כ דלענין שיעור אף ד'אכילה' הוי בפחות - דהיינו כזית, מכל מקום לענין מייתבי דעתיה אינו פחות מכותבת, והיאך הדין אם בין החניכיים מצטרף או אכל חצי כותבת והקיאו וכו' אם כאן נמי די בהנאת גרונו בככותבת, או אפשר לענין יתובי דעתו תלוי בהנאת מעיים, ואינו חייב על זה עד שיהיה במעיים ככותבת... וצ"ע, דאפשר דהתורה לא חייבה כאן על הנאה רק אם נתיישב דעתו, ויתובי דעתו אינו אלא במילוי המעיים, וצ"ע דין זה".

ומצינו בזה אריכות גדולה באחרונים, שרבים מהם צידדו, ובראשם החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קכז, ובחידושיו כתובות ל, ב וחולין שם, וראה בארוכה שו"ת כתב סופר או"ח סי' קיז), שביוה"כ שלא נאמר איסורו אלא בלשון "עינוי", לדברי הכל אין חייבים בו על אכילה אלא אם נהנו מעיו בשיעור ככותבת, שאין דעתו של אדם מתיישבת עליו אלא בהנאת מעיו, אבל מאידך הרבה אחרונים (עי' שו"ת אמרי אש סי' יב; חלקת יואב ח"א יו"ד סי' ט; אור שמח הל' שביתת עשור פ"ב ה"ד), שגם ביוה"כ האיסור תלוי בהנאת גרון. ויש אחרונים (עי' שו"ת עמק שאלה או"ח סי' יז; שו"ת מחזה אברהם סי' קכט; ועי' בית האוצר מע' אין איסור חל על איסור כלל עג) שצידדו להיפך, שאף להסוברים בכל אסורי אכילה שאין חייבים עליהם אלא אם נהנו מעיו בשיעור האמור בהם, ביוה"כ האיסור תלוי בהנאת גרון לחוד, לפי שדעתו מתיישבת עליו בכך בלבד.