גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון א'רע"א מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף עה ע"ב

איך היה שייך במן מלאכת בישול ואפיה כאשר נתהפך המן לכמה טעמים?

דרשו רז"ל אודות המן (יומא עה:): "'והיה טעמו כטעם לשד השמן' (במדבר יא, ח), אמר רבי אבהו, מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים, איכא דאמרי, 'לשד' ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים". ואמנם בספרי (בהעלותך לא) מפורט ביתר הרחבה: "'וטחנו בריחים', והלא לא ירד לריחים לעולם, אלא, מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים שבריחים, 'או דכו במדוכה', והלא לא דכו במדוכה לעולם, אלא, מלמד שנשתנה להם לכל הדוכים במדוכה, 'ובשלו בפרור', והוא לא ירד לקדירה לעולם, אלא, מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה. 'ועשו אותו עוגות', והוא לא ירד לתנור לעולם, אלא, מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור" (הובא בקיצור ברש"י שם עה"פ).

החיד"א מביא קושיא נודעת בספרו 'פני דוד' בפרשת בשלח על הפסוק (שמות טז, כג): "ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו", וברש"י: "מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום", הלא לא היה כאן אפיה ובישול, שהרי "משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין" (לשון רש"י במדבר יא, ח), ולמה אם כן הוצרכו לעשותו קודם השבת.

קושיא זו נמצאת כבר בספר 'מושב זקנים' מבעלי התוס' (פר' בהעלותך שם) וז"ל: "'ובשלו בפרור', פירש"י, שלא ירד לקדירה מעולם, מלמד שהיה משתנה להם לכל המתבשלים, וכן פירוש לגבי 'וטחנו' מלמד שמשתנה לכל הנטחנים מפני שלא היו טוחנין אותו... ותימה הא כתיב 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו'... אלמא היה נאפה ומתבשל. ואין לומר לאו דווקא אפו, אלא תחשבו עליו ולדבר המתבשל, [דאם כן] למה היה אסור בשבת לחשוב עליו שיש בו טעם תבשיל. וי"ל, דכיון דלא היה מתהפך אלא על פי דבורו לתבשיל חשיב תקון, דהא אפילו הפרת נדרים לצורך שבת איבעיא לן בנדרים (עז.) ובסוף שבת (קנז.) אי שרי בשבת, ואע"ג דהתם שרי הכא חשיב תקון".

ואמנם התירוץ הראשון - אותו שלל ב'מושב זקנים' - הביא החיד"א בזה"ל: "ומהר"ש פרימו זלה"ה תירץ, דלעולם במן קאי, והיה משתנה הכל במחשבה, ועם כל זה דוקא בערב שבת שרי לחשוב מה שהיה רוצה, ולא בשבת, ואתיא כי הא דכתבו התוס' בגיטין (לא. ד"ה במחשבה) בההיא דאמרו שם 'כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ומחשבה' וכו', דהוכיחו דבשתיקה שרי להפריש תרומות בלא דיבור, והקשו לפי זה אמאי אין מגביהין תרומות בשבת דכיון דאפשר במחשבה, מאי שנא ממדומע דרבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה (עי' שבת קמא:), ותירצו, דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן, אבל תחלת תקונו של טבל לא שרי אף במחשבה, הרי דלתקן דבר אף במחשבה אסור בשבת, והשתא אתי שפיר דאמר 'את אשר תאפו' וגו', דהגם דהוי במחשבה אסור בשבת".

וכתב החיד"א כי מוכח כדבריו במכילתא (בשלח פר' ויסע ה): "'את אשר תאפו אפו', ר' יהושע אומר, מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו, והרוצה מבושל היה מתבשל לו, ר' אלעזר המודעי אומר, הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפויים שבעולם, והרוצה לבשל היה טועם כל בשולים שבעולם", הרי שמה שנאמר 'את אשר תאפו אפו' בערב שבת - מוסב על מחשבה ורצון בלבד, ולא על בישול ואפייה בפועל ממש (עי' 'כלי חמדה' פר' בשלח סי' א שדן לפי"ז, האם האיסור הוא מפאת מלאכת מבשל, והמחשבה גורמת בישול ואפיית המן, או שאין זה כי אם איסור מתקן בעלמא. וע"ע 'כלי חמדה' מכתבים והערות אות ה).

אכן בתירוץ השני שב'מושב זקנים' מצינו חידוש, שהתהפכות הטעמים לא נעשתה במחשבה בלבד, אלא על פי דיבור האדם, ותיקון על ידי דיבור חמור יותר מתיקון על ידי מחשבה בלבד.

יישוב נוסף הביא החיד"א: "והרב החסיד כמהר"ר יעקב מולכו זלה"ה תירץ בספר דרשותיו כ"י וז"ל: ולדעתי היה נראה לי על פי שאמרו ביום הכפורים (יומא עה:) 'ויתד תהיה לך על אזנך' וגו' (דברים כג, יד) 'דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם', כי המן לחם שנבלע באברים, ומאחר שכבר היו מוכרין להם תגרי אוה"ע דברים הראויים לאכילה על זה נאמר 'את אשר תאפו אפו', על מה שהיו קונין מתגרי אומות העולם... עכ"ד", וכותב על כך החיד"א בשם אביו ז"ל, שנתקשה בזה מפשטות הכתוב בפר' בשלח, שמוכח שמה שנאמר "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" קאי על המן, ולא על שאר דברי מאכל.

בספר "חלקי אבנים" להגר"ד לידא זצ"ל (פר' בשלח) יישב הקושיא, על פי מה שמצינו בגמרא (יומא עה.) כלפי תלונות בני ישראל (במדבר יא, ה): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים", ופליגי בגמרא: "רבי אמי ורבי אסי, חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממשן", ומחדש, כי מינין הללו לא טעמו במן במחשבה בלבד, אכן על ידי בישול ואפיה היו יכולים להרגיש גם טעם חמשת מינים אלו. ולפ"ז שפיר מיושבת הסתירה בדברי רש"י, כי מה שכתב רש"י על המן "לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה", היינו, על שאר כל המינים, ואילו אזהרת "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" מוסב על חמשת מינים הללו.

ובספר "חכמת שלמה" להגר"ש קלוגר זצ"ל (פר' בשלח עה"פ עד אנה מאנתם) העלה בזה חידוש גדול, וז"ל: "לכך אמר 'אשר תאפו אפו' וכו', אף דהמן היו בו כל מיני טעמים, ולמה לי אפיה ובישול, אך נהי דכל השבוע הוי בו כל הטעמים, בערב שבת לא היה כן - בכוונה - כדי שיצטרך אפיה ובישול, ויעשו מעשה ויקבלו שכר".