עבודה בנשמה / רפי זברגר

יומא סה ע''א

הקדמה

למדנו בסופה של המשנה בדף ס''ב, ביחס לשני השעירים של יום הכיפורים:
ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם - ימות המשתלח, מת המשתלח - ישפך הדם.
אם נשפך הדם של שעיר לה' לפני הזאתו, הרי שיש להמית גם את השעיר המשתלח, ויש להביא שני שעירים חדשים ולהגריל אותם שוב. ואם מת השעיר המשתלח לפני הזאת הדם של שעיר לה', יש לשפוך את הדם המוכן להזאה, ושוב לקחת שני שעירים חדשים ולהגריל מחדש.
 

הנושא

מנסה הגמרא להבין את שתי הלכותיו של רבי יהודה:
בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח - דאכתי לא איתעביד מצותיה, אלא מת המשתלח אמאי ישפך הדם? הא איתעביד ליה מצותיה!
הגמרא מבינה את דינו הראשון של רבי יהודה. אם נשפך הדם לפני הזאתו, ברור מדוע יש גם להמית את השעיר המשתלח, כיוון שעיקר מצוות שעיר לה' הוא הזאת הדם שהיא מעכבת שהרי כתוב ''חוקה'' בכל הפעולות שהכהן הגדול עושה בארבעת בגדי לבן (פעולות מיוחדת ליום כיפור) ולכן צריך להביא שעיר אחר. אין אפשרות להביאו ללא הגרלה, ומכיוון ש''בעלי חיים נדחין'', ולכן יש להמית את השעיר המשתלח.
אבל שואלת הגמרא, מדוע במקרה השני, כאשר מת המשתלח צריך להמית את השעיר לה', והרי הדין המעכב בשעיר לעזאזל אינו אלא הגרלה וזו כבר בוצעה.
מסביר רש''י מדוע רק הגרלה מעכבת בשעיר המשתלח:
1. רבי יהודה סובר כי גם אם לא התוודה על שעיר המשתלח יוצאים ידי חובה בדיעבד,
2. שילוח השעיר מן ההר אינו מעכב לפי כולם, שהמילה ''חוקה'' ממנה נלמד דיני עיכוב, אינו אלא לדברים הנעשים בבגדי לבן בעזרה, ולא על פעולות הנעשות מחוץ לעזרה כמו שילוח השעיר.
אם כן, מדוע פסק רבי יהודה במקרה שמת המשתלח, שיש להמית גם את השעיר לה' ולעשות הגרלה נוספת?
אמרי דבי רבי ינאי: אמר קרא (ויקרא ט''ז, י'): וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: , עד מתי יהא זקוק להיות חי - עד שעת מתן דמים של חבירו.
ענו בבית המדרש של רבי ינאי על שאלה זו, ואמרו כי דין זה הינו גזירת הכתוב הנלמד מהפסוק לעיל, הקובע שהשעיר המשתלח חייב להיות חי עד סיום הזאת הדם של שעיר לה'.
 

מהו המסר

לפי גזירת הכתוב שלמדנו זה עתה יוצא כי למרות שבאופן עקרוני רק ההגרלה מעכבת בדיני פר משתלח, אבל יש עוד נקודה חשובה. צריך שהוא יהיה השעיר המשתלח קיים וזמין עד אשר תבוצע העבודה הקובעת בשעיר הפנימי, שזאת הזאת הדם.
מכלול הלכות אלו בדיני שעיר המשתלח מלמדנו כי עיקר העבודה צריכה להיות בפנים ולא בחוץ. גם אם לא הצלחנו ''לעבוד על עצמנו בחוץ'' יש להשתדל לעשות עבודה פנימית. עבודה בעיקרי הדברים השורשיים והפנימיים של האדם. צריך לזכור ולדעת כי יש עבודה חיצונית, יש שעיר משתלח אשר חי וקיים גם כשאנו עובדים בעבודתנו הפנימית (שעיר חי בעת הזאת הדם הפנימי), אבל עיקר עשייתנו צריכה להיות בתוך הבית, בתוך הלב, בתוך הנשמה. (הרעיון מבוסס על דברי הרב סתיו בקבוצת וואטסאפ על הדף היומי).  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]