בין סמלי למעשי: מתי מעלימים מחלוקות, ומתי מדגישים אותן?
יומא נה ע"א
אורלי גולדקלנג, מקור ראשון
שתי סוגיות רצופות מציגות בפנינו שני סוגים של מחלוקות. היחס של הגמרא אליהן מסביר הרבה
הרבה לפני שהתפרסם שירו הידוע של ישי ריבו אודות עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, ידעו מתפללי בתי הכנסת לצטט את המשנה שלנו, המתארת את סדר ההזאה על הפרוכת בקודש הקודשים: אחת – אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש וכיוצא בו עד אחת ושבע.
הברייתא בדף שלנו מביאה שני נוסחים: רבי מאיר בגרסה זהה לזו של משנתו, ורבי יהודה שמונה את ההזאות אחרת: אחת – אחת ואחת, שתיים ואחת, שלוש ואחת וכיוצא בו עד שבע ואחת. הגמרא מבהירה שאין כאן מחלוקת, והבדלי הנוסחים נוגעים למנהג המקום של כל אחד מהתנאים המוזכרים. במקומו של רבי מאיר מנו את הכלל לפני הפירוט (לדוגמה: עשרים ואחת, עשרים ושתיים), ולכן החל מהספירה של הזאת־העל ורק אז את ההזאה המפרטת את המניין ההזאות למטה. ואילו במקומו של רבי יהודה נהגו למנות תחילה את הפרט ואז את הכלל (לדוגמה: אחת ועשרים, שתיים ועשרים), ומכאן פירט תחילה את ההזאה התחתונה ורק אז את זו העליונה.
הגמרא פונה בשלב זה לשאלה המתבקשת: הצורך למנות את ההזאות התחתונות – העולות מאחת עד שבע – מובן לגמרי; אבל לשם מה יש למנות את ההזאה העליונה שנותרת אחת ויחידה בכל פעם מחדש? רבי אלעזר אומר כדי שלא יעשה טעות בהזאות. ספירת ההזאה הבודדת למעלה נותנת לו זמן להתרכז ולהיזכר כמה הזאות הוא צריך לעשות למטה הפעם. רבי יוחנן אומר: הצורך למנות את ההזאה העליונה מעוגנת בפסוקים: "והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפרת יזה" (ויקרא טז יד). המילה "יזה" מיותרת לכאורה, שכן אפשר היה לייחס את שתי ההזאות למילה "והזה" שמופיעה בתחילת הפסוק. מכאן לומד רבי יוחנן שהתוספת הזו באה ללמד על החיוב למנות כל אחת מהן, גם את הראשונה. לא רשות ולא כדי לשרת מטרה אחרת, אלא חיוב בפני עצמו. ובאיזה מקרה המחלוקת שלפנינו רלוונטית? עונה הגמרא: במקרה שבו הכהן שכח למנות בקול רם את ההזאה אולם לא טעה והזה כלפי מטה את מספר הפעמים הנכון. במקרה כזה, לפי רבי אלעזר עבודתו כשרה; לפי רבי יוחנן – לא יצא ידי חובה.
נדמה כי בין שתי הסוגיות הללו עובר המושג "מחלוקת" בגרסאות שונות. בראשונה נראה כי לפנינו שתי דעות חולקות, אבל הגמרא מבהירה שלמחלוקת הזו אין משמעות מהותית. במחלוקת השנייה נדמה שהמפריד בין דעת רבי אלעזר לדעת רבי יוחנן חסר עניין, שכן הפעולה היא אותה פעולה – ספירת ההזאה העליונה על אף שמספרה קבוע – ובכל זאת מתברר שיש למחלוקת זו משמעות מעשית.
כפי שאנו חשים היטב בחיינו הפרטיים והציבוריים, גם בתוך מחלוקת לשם שמיים יכולה לבעור אש זרה, אש שאיננה עניינית ומתעקשת על מחלוקת לשם מחלוקת. לעומת זאת לפעמים דווקא הנושאים המהותיים ביותר – כאלה שלכאורה אינם בעלי משמעות מעשית – מתגלים ככאלה שמבדילים בין קיום מצווה לבין פסילת העבודה בקודש הקודשים.
רבות הסוגיות בגמרא שיוצרות אווירה של מחלוקת דקדוקי דקדוקים. אולם דווקא בסוגיה לפנינו הגמרא מבהירה בסמיכות שבמקום שבו לא צריכה להיות מחלוקת, ממהרים להסביר את הנסיבות ולבטל אותה. אין התעקשות לשכנע צד אחד לתאר את ספירת ההזאות התחתונות לפי שיטה אחת, אלא כל אחד מתאר את הספירה בשיטתו המקומית, מתוך הבנה שכך יבינו בני המקום מנהגו של כהן גדול בקודש הקודשים.
אולם במקום שלמחלוקת יש משמעות מעשית, אין מקום לטשטש אותה או להנעים אותה לאוזן השומעת. נדרשת הבהרה מה ההלכה לפי כל שיטה. מה הנוהג המתחייב מהפרשנות של כל אמורא, בלי עיגולי פינות. רק מתוך כך, מתוך כנות הכוונות של המחלוקת, ניתן לומר שהיא לשם שמיים ושאלה ואלה דברי אלוהים חיים.
