גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רס"ז מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף מז ע"א, מט ע"א

בענין הספק אם "לקיחה" שבתורה - בקטורת ובלולב - היא עצם מעשה הלקיחה או התוצאה, והמסתעף

שנינו לגבי עבודת חפינת הקטורת ביוה"כ (מז.): "הוציאו לו את הכף ואת המחתה, חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף", ובגמרא (מט.) בעי רב פפא: "חפן חבירו ונתן לתוך חפניו, מהו, 'מלא חפניו' בעינן והא איכא, או דילמא 'ולקח והביא' בעינן והא ליכא, תיקו". צדדי הספק הם, כמבואר בדברי רש"י, במה שנאמר בתורה (ויקרא טז, יב): "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת", האם מה שנאמר בתחילת הפסוק 'ולקח' מתייחס רק על לקיחת גחלי אש מעל המזבח, ולא על המשך הפסוק בענין קטרת סמים מלא חפניו, או דקאי גם על סיפא דקרא: "ומלא חפניו קטורת סמים דקה", והרי זה כמו שנאמר: "ולקח מלא חפניו קטורת סמים דקה", ואם נאמר ש'ולקח' מוסב גם על הקטורת נמצא שמפורש בפסוק שחובה על הכהן גדול לקחת במו ידיו את הקטורת, ולא שיקחנו אחר, אך אי נימא דהאי 'ולקח' אינו מוסב על הקטורת, אין כאן ציווי על הכהן גדול שיקחנו, וגם אדם אחר יכול לקחתה ולשימה בתוך ידו של הכהן גדול.

אולם בתוס' (ד"ה בעי) מבואר שלא בכך תלוי ספיקת הגמרא, וגם אי נימא ד'ולקח' קאי על סיפא דקרא - על הקטורת, עדיין יש ספק "מי אמרינן אע"ג דלאו איהו חפן, מכל מקום כיון דמכח גברא קאתי שפיר דמי ושפיר קרינן ביה 'ולקח', הלוקח מי שהוא וישים בחפניו של כהן גדול והדר נעייל, או דילמא 'ולקח והביא' בעינן, שהלוקח יביא", והיינו, שנסתפקו בכוונת הפסוק: "ולקח... ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת", אם הכוונה היא, שאותו אדם שעושה פעולת הלקיחה הוא האדם שעליו לקיים את ההמשך: "והביא מבית לפרוכת", או שאין צורך שתהיה מעשה הלקיחה ומעשה ההבאה על ידי אדם אחד, ועיקר כוונת התורה הוא, שצריך להיות מעשה לקיחה של קטורת על ידי כח גברא, יהיה מי שיהיה, ולאו דווקא במי שמקיים סיפא דקרא: "והביא מבית לפרוכת", ובכן שפיר נסתפקו ב'חפן חבירו ונתן לתוך חפניו', אם יצא ידי חובת היום.

והנה, ידועה החקירה שהעלה בספר 'ביכורי יעקב' (סי' תרנב סק"י) במצות ארבעת המינים, וז"ל: "נסתפקתי, מי שנטל לולב קודם עלות השחר ועדיין הוא בידו עד אחר נץ החמה, ואח"כ הניחו מידו, אם צריך שוב לחזור ולטלו, אם נאמר שהלקיחה היא המצוה, דהיינו שיטלו ויביאו לידו, ולכן בעינן הלקיחה בעת החיוב דוקא ולא יצא, או נימא דמצות לקיחה רק שיהיה בידו, וכיון שהוא בידו בעת החיוב יצא". תורף הספק הוא, כי הנה התורה אמרה (ויקרא כג, מ): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וגו', ויש להסתפק במהות לקיחה הנזכרת בתורה, אם הכוונה היא על עצם מעשה הלקיחה, והיינו, שנצטוינו לקחת וליטול ד' מינים, או שהכוונה היא על הימצאות ארבעת המינים בידי האדם, שזוהי תוצאה מפעולת הלקיחה, כי אחרי שהאדם לוקחם ונוטלם - הרי הם לקוחים בידו, ואם נימא שכוונת התורה ב'ולקחתם' היא על עצם פעולת הלקיחה, הוי אומר, שעצם מעשה הלקיחה הוא חלק מן המצוה וצריכה להיות בזמן חובת המצוה, ואם יעשנו טרם זמן חובת המצוה, קודם עלות השחר, לא יצא ידי חובתו, אכן אם עיקר המצוה הוא - הימצאות ארבעת המינים בידי האדם, ואילו עצם מעשה הלקיחה אינו חלק מן המצוה, אין שום צורך שיהיה בזמן חובת המצוה.

אחת ההוכחות שהביא הביכור"י לפשוט חקירתו היא מהא דמצינו בענין ברכת המצוה על הד' מינים, שנתקשו בראשונים איך יכולים לקיים בה הכלל של "כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן" (סוכה לט.), הלא מיד בלקיחתן יוצאים ידי חובתו - "מדאגבהיה נפק ביה" (שם מב.), ואחד התירוצים הוא (עי' תוס' שם לט. ד"ה עובר), שבשעת לקיחה יכוין האדם שלא לצאת יד"ח עד אחרי הברכה, שאז פעולת הלקיחה לא נעשית בכוונה לשם מצוה. ומוכח מזה, שפעולת הלקיחה אינה נכללת בכלל המצוה.

אמנם, בספרו 'תוספת ביכורים' (סי' תרנב אות א) הוכיח מסוגייתנו שאין יוצאים ידי חובה בלקיחה קודם זמן חובת המצוה, וז"ל: "דלכאורה יש להביא ראיה אפכא, ממה דאמרינן יומא 'בעי רב פפא, חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא, או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, תיקו', ועיין בתוס' שהאיבעיא היא אי נימא דולקח והביא בעינן בחד, שהלוקח הוא יביא, או די שאחד יקח ואחר יביא, ע"ש, ואי סלקא דעתך דמה שהוא בידו מקרי לקיחה, מה מבעיא לרב פפא, הרי הכהן גדול שנושא בחפניו מקרי גם כן לוקח. אלא על כרחך מוכח דלקיחה לא מקרי רק שיעשה מעשה הגבהה, וזו לענ"ד ראי' גדולה היא". (מובן שראיה זו היא לשיטת רש"י בביאור ספיקת הגמרא, שהרי גם אם נאמר ש'ולקח' מוסב על הקטורת, סוף סוף בעצם הדבר שסמני הקטורת נמצאים ביד הכה"ג מתקיים בזה 'ולקח', וא"כ מה יש להסתפק ב'חפן חבירו ונתן לתוך ידו').
ובהמשך כתב עוד: "והנה לכאורה היה נראה לי גם כן להוכיח מהא דיומא, דגם בנותן אחד לחבירו לולב או אתרוג בידו לא יצא, כמו דלא מקרי לקיחה שם מה שנותן לו אחר לתוך חפניו, אמנם... נראה שאין ראיה משם, דשם איירי שנתן לתוך חפניו, כגון שהיו חפניו פתוחים, ונתן שם מבלי שעשה הכהן גדול שום מעשה. אבל בנותן לו חבירו, שעל כרחך צריך לפתוח ידו ולקבלו ושוב לסתום ידו ולאחזו, זה שפיר יש לומר דמקרי לקיחה, אבל היתה ידו פתוחה קצת ותחב לו חבירו לולב או אתרוג, ולא עשה מעשה לקיחה כלל רק שהוא בידו, נלענ"ד להוכיח מהא דיומא דלא יצא, ותמהני שלא ראיתי מי שהעיר על זה". ברם לאמתו של דבר מצינו כמה אחרונים שדנו בזה (עי' שו"ת משיב דבר סי' מ; מרומי שדה זבחים יד, א; שו"ת ערוגת הבושם או"ח ח"ב סי' קצד; שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' עד; שו"ת בנין שלמה סי' מח; חזו"א או"ח סי' קמט ס"ב. וע"ע בקובץ המאסף חוברת א סי' ה בשם הגה"ק בעל השפתי צדיק זצ"ל; מקראי קודש סוכות ח"ב סי' א-ו), ובעז"ה עוד חזון למועד.