השתתפות במאמץ הכללי.  / רפי זברגר

יומא מג ע''א-ע''ב

הקדמה

בתחילת הדף אנו ממשיכים לעסוק בדברי עולא המפרש את פסוקי פרה אדומה. למדנו שם את העיקרון בדבריו:
כל הפרשה כולה, משמע מוציא מיד משמע, ומשמע ממילא
יש פסוקים אשר דיניהם שונה מהדין של הפסוק הקודם להם ("משמע מוציא מיד משמע"), ויש פסוקים שהדין שלהם זהה לדין של הפסוק הקודם לו ("משמע ממילא''). היום נעסוק בפסוק י''ח שם, העוסק בפעולה הזאת מי אפר פרה אדומה על הכלים והאנשים הטמאים:
וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:
כדי להבין את הדיון על פסוק זה ניזכר בדעות חכמים ורבי יהודה על הפסוק הקודם אשר עסק ב''לקיחת עפר שריפת הפרה'' ו''נתינת מים חיים אל כלי''. חכמים סוברים שגם איש זר וגם אישה כשרים לעבודות אלו, אך חרש שוטה וקטן אינם כשרים, ואילו רבי יהודה סובר שקטן מותר אך אשה אינה כשירה לכך. 

הנושא

וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר, לרבנן: איש ולא אשה, טהור - להכשיר את הקטן. ולרבי יהודה: איש ולא קטן, טהור להכשיר את האשה.
לפי כולם (חכמים ורבי יהודה) פסוק זה נדרש באופן של ''מוציא מיד משמע'', כלומר – הפסוק הזה הוא ההיפך מן הפסוק הקודם. המילה אִישׁ בפסוק שלנו ממעטת את מה שריבה הפסוק הקודם והמילה טָהוֹר בפסוק מרבה את מה שהפסוק הקודם מיעט. לכן חכמים שהכשירו את האשה בעבודה הקודמת (לקיחת האפר וקידושו), ממעטים את האשה בעבודה זו, וקטן שהתמעט בעבודה קודמת התרבה בעבודה זו. רבי יהודה בדיוק להיפך: קטן שהתרבה קודם, עכשיו מתמעט, ואשה שהתמעטה קודם, עתה מוכשרת ומותרת בהזאת אפר הפרה.
מיתיבי: הכל כשרין להזות חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, ואשה. וקטן (שיש) +מסורת הש"ס: [שאין]+ בו דעת - אשה מסייעתו ומזה. ולא פליג רבי יהודה!
מקשה הגמרא על הבנתנו את מחלוקת חכמים ורבי יהודה בפסוק, ממשנה במסכת פרה (י''ב, י'). שם למדנו כי טומטום (אברי האשה וגם אברי האיש מכוסים ולא גלויים), אנדרוגינוס (יש לו גם אברי איש וגם אברי אשה) וגם אשה עצמה פסולים להזות את אפר פרה אדומה. קטן שיש לו דעת להזות (הזאה מחייבת כוונה) מותר להזות, ואם הוא מתקשה בהזאה, ניתן לעזור לו, ואפילו אשה הפסולה בהזאה יכולה לעזור לו. אם כן אנו רואים שדעת המשנה היא בדיוק כמו חכמים שהוזכרו לעיל, אך המשנה אינה מציינת כי רבי יהודה חולק עליהם, בניגוד להבנה שהבנו לעיל.
אמר אביי: כיון דאמר מר משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא - פליג.
עונה אביי תשובה מעניינת. הקדמנו וכתבנו לעיל כי לפי כולם המילה איש בפסוק ממעטת את הנאמר בפסוק הקודם, והמילה טהור בפסוק מרבה את מה שמיעטנו בפסוק הקודם. לאחר שהבנו עיקרון זה, והסברנו את דעת חכמים, הרי שדעתו של רבי יהודה ''ברורה מאליה'' ואין צורך לפרטה. זו הסיבה לפי אביי שהמשנה אינה מפרטת את דעת רבי יהודה גם במשנה זו, אבל באמת, הוא חולק על חכמים וסובר בדיוק ההיפך מדעתם: קטן פסול ואשה מותרת בהזאה.
 

מהו המסר

• למדנו במשנה במסכת פרה כי גם אדם שאינו יכול לעשות עבודה מסוימת (אשה פסולה להזאה, לדעת חכמים) רשאי לעזור ולסייע לאחרים לבצע פעולה זו (מותר לה לסייע לקטן להזות).
עיקרון זה מעניין מאוד גם בחיי יומיום. לפעמים אנשים פוטרים את עצמם מעשיית פעולה מסוימת, כיוון שהם אינם מורשים בעשייתה. למדנו כאן, כי במקרים כאלו, למרות שאינם יכולים לבצע זאת בעצמם, הם בהחלט יכולים להוות ''כוח עזר'' לאחרים. הם יכולים להשתתף במאמץ הכללי, ולא למצוא עילות וסיבות כיצד ''לברוח'' מעשייה וסיוע.
• תשובה של אביי מלמדת אותנו כי לפעמים אפשר להסיק מסקנות לבד, ואין צורך לפרט כל דבר. המשנה לא פירטה את דעת רבי יהודה כיוון שהיא "ברורה מאליה'',
כבר הזכרנו מספר פעמים כי ביחסים בינאישיים "אין לחסוך במילים", ועדיף לומר דברים כדי שהכול יהיה ברור ונהיר לכולם, וכדי לא להשאיר דברים מעומעמים ומעורפלים. לכאורה אמירה זו סותרת את מסקנתו של אביי. אך אולי ניתן לחלק ולומר כי בטקסטים כמו משנה וגמרא וכדומה, אשר חכמים לומדים אותה, מנתחים אותה ומסיקים ממנה מסקנות הלכתיות, שם ניתן ליישם את כללו של אביי, שכן חכמים ''יודעים להשלים'' את החסר כמו שעשו זאת במשנה במסכת פרה. אך ביחסי בין בני אדם, כדאי ורצוי להבהיר את הדברים, לא לחסוך במילים ולסגור את כל הפינות אשר יכולות להיות בלתי מובנות.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]