אין צורך להשתגע / רפי זברגר

יומא ל ע''א

הקדמה

למדנו בסופה של המשנה בדף כ''ח:
זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים - טעון קידוש ידים ורגלים.
אם כהן עושה ''צרכים גדולים'' (מיסך רגליו בלשון חז''ל), הרי שהוא מחויב טבילה לפני שובו לעבודת בית המקדש. לעומת זאת, אם עושה ''צרכים קטנים'' (מטיל מים) הרי ''מספיק'' קידוש ידים ורגלים, ללא טבילה.  
 

הנושא

בעקבות הזכרת דין מיסך רגליים במקדש, דנה הגמרא בהלכות אחרות הקשורות לכך.
אמר רב פפא: צואה במקומה - אסור לקרות קריאת שמע.
רב פפא פוסק כי אין לקרוא קריאת שמע, כאשר צואה עדיין נשארה הפי הטבעת.
היכי דמי? אי דנראית - פשיטא, אי דלא נראית - לא ניתנה תורה למלאכי השרת!
מנסה הגמרא להבין על איזה מצב דיבר רב פפא. אם הצואה נראית, אומרת הגמרא שאין שום חידוש בהלכת רב פפא. ואין אינה נראית, הרי יש לנו כלל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת'', ולאורה אין לאסור לקרוא קריאת שמע כשיש צואה בלתי נראית, שהרי איננו מלאכים לדעת ולהבחין גם בדברים שאינם נראים.
לא צריכא, דיושב - ונראית, עומד - ואינה נראית.
מעמידה הגמרא את דברי רב פפא במקרה שהצואה נראית כשהוא יושב, אך אינה נראית כשהוא עומד, כיוון שהיא מכוסה על ידי גופו. גם במקרה זה פוסק רב פפא שאסור לקרוא קריאת שמע.
ומאי שנא מצואה על בשרו? דאיתמר, צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע, ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע!
לאור אוקימתא זו, ממשיכה הגמרא להקשות על רב פפא ממחלוקת אמוראים אחרת. מחלוקתם עוסקת במקרה ויש צואה על בשרו של אדם, או שהכניס אדם ידיו לבית הכסא אך כל גופו נמצא מחוץ לבית הכסא. רב הונא מתיר לקרוא קריאת שמע במצבים אלו, כיוון שהוא לומד מהפסוק האחרון בספר תהילים (ק''נ, ו'): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ. פסוק זה מלמד כי רק איברים שהנשמה בהם, כמו הפה והחוטם מהללים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא. ואם הצואה לא נמצאת על איברים אלו מותר לקרוא קריאת שמע.
לעומתו, רב חסדא אוסר לקרוא קריאת שמע, גם אם הצואה נמצאת על שאר אברי האדם, שהוא לומד זאת מפסוק אחר בספר תהילים (ל''ה, י'): כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: מפסוק זה משמע שכל גופו של אדם מהלל ומשבח את הבורא.
קושיית הגמרא על רב פפא היא משתי הדעות של האמוראים. לפי רב הונא בוודאי קשה, שהרי לשיטתו של רב הונא, אם הצואה לא על הפה והחוטם אין איסור לקרוא קריאת שמע. גם לפי רב חסדא קשה, שהרי הוא אוסר רק אם הצואה גלויה, אך היא נסתרת, כמו בפי הטבעת מתחת לבגדים, גם רב חסדא אינו אוסר לקרוא קריאת שמע.
במקומה - נפיש זוהמא, שלא במקומה - לא נפיש זוהמא.
מתרצת הגמרא כי רב פפא התייחס רק לצואה הנמצאת בפי הטבעת. צואה זו מסריחה כיוון שהיא ''עדיין חמה'', ולכן כולם יודו לרב פפא שאסור לקרוא קריאת שמע במצב זה. מחלוקת האמוראים מתייחסת לצואה שכבר פרשה ממקומה, ונמצאת במקומות אחרים בגוף האדם. 
 

מהו המסר

למדנו היום את הכלל ''לא ניתנה תורה למלאכי השרת'', המלמדת אותנו עיקרון מאוד חשוב ביהדות: "אין צורך להשתגע''. הרי ניתן היה לדרוש מן האדם לנקות היטב היטב את פי הטבעת, בכל האמצעים העומדים לרשותו, עד כדי שלא יראה צואה, גם לא בישיבתו ולא בעומדו. אך לא – חכמים לא דרשו זאת. אם קיימת צואה אך היא אינה נראית בעת ישיבתו, הרי שאין איסור לקרוא קריאת שמע. התורה ניתנה לבני אדם כדי לקיים אותה בתנאים נורמאליים. אין צורך לעשות מאמצים עילאיים כדי לקיימה. אין דרישה לעשות מקלחת אחרי כל הליכה לשירותים. צריך לנקות, אך בגדר הסביר – שלא יראו את הצואה בעת ישיבתו.
עיקרון זה מלמד אותנו התנהגות בכל קיום המצוות. למשל: כוהנים הלובשים בגדי כהונה אך ורק בעת עבודתם במקדש, אינם מחויבים להפשיטן בשניה הראשונה לאחר סיום תפקידם, ולא נחשבים כ''מועלין בקודש'' גם אם נשארו עם בגדי כהונה עוד מספר דקות (קידושין נ''ד.).
וכן: אין דרישה הלכתית שגם עקבו של אדם לא יראה את הערווה (כמו הדרישה שליבו לא יראה את הערווה). זאת, למרות שניתן היה לדרוש זאת, על ידי כיסוי הערוה (ברכות כ''ה:).
חכמים לא דורשים מאיתנו ''דברים מעל לנורמאליות'' - לא ניתנה תורה למלאכי השרת. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]