סיוע לקשי יום / רפי זברגר

יומא ט ע''א

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת כי היו מפרישים את הכהן הגדול שבעה ימים לפני יום כיפור ללשכת הפרהדרין. בדפים הקודמים למדנו את סיבת ההפרשה, והתייחסנו רבות ליחס בין פרישה זו של כהן גדול לפני יום הכיפורים, לפרישת הכהן השורף את פרה אדומה שבעה ימים קודם שריפתו. במאמר זה נתמקד בהסבר הגמרא למונח ''לשכת פרהדרין''. 
   

הנושא

תניא, רבי יהודה: וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בלווטי היתה!
שואל רבי יהודה בברייתא (בשלהי הדף הקודם): מדוע המשנה מכנה לשכה זו בשם פרהדרין במשמעות לשון פרסית ''לשכת פקידי המלך'', והרי ראוי יותר לכנות לשכה זו בשם בלווטי, במשמעות אותה לשון (פרסית) ''לשכת שרים'', שהם אנשים נכבדים מפקידים.
אלא, בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין.
עונה הברייתא כי אמנם שמה של הלשכה שונה בהתאם לסוג הכוהנים הגדולים אשר שמשו בתפקיד זה בכל תקופה. בתקופת שמעון הצדיק, אשר היה כהן גדול במשך ארבעים שנה (כמפורט בהמשך הדף) הייתה ''תקופה טובה'' בעם ישראל, קראו ללשכה זו לשכת בלווטי (שרים נכבדים), אך לאחר תקופתו של שמעון הצדיק, חלה נסיגה גדולה בעם ישראל, וגם הכוהנים הגדולים הוחלפו מידי שנה במשך מאות שנים (גם מפורט בהמשך הדף), ולכן שינו את שם הלשכה ללשכת פרהדרין, במשמעות פקידי המלך אשר גם הוחלפו מידי שנה בשנה.
תנן התם: הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה.
מצטטת הגמרא משנה ממסכת דמאי (ב', ד') אשר גם בה מוזכרת לשכת פרהדרין. המשנה עוסקת בחיוב הפרשת תרומות ומעשרות של פירות דמאי אשר הנחתומים (אופי הלחם) שהיו חברים (תלמידי חכמים) היו קונים מעם הארץ (ולכן יש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות או שמא לא הפרישו). באופן עקרוני חייבים להפריש מפירות דמאי, כפי שיפורש מיד בהמשך, אך חכמים פסקו לגבי נחתומים כי הם חייבים להפריש רק תרומה גדולה וחלה. והגמרא מיד דנה בפטור גורף זה ביחס לכל התרומות והמעשרות אשר חייבים להפריש. נקדים ונפרט את עיקרי הדינים של תרומות ומעשרות:
• תרומה גדולה מפרישים כל שנה (שאינם שנות שמיטה) ונותנים לכהן. מידה בינונית לתת שני אחוז (1/50).
• מעשר ראשון גם מופרש כל שנה עשירית מן היבול הנותר לאחר הפרשת תרומה גדולה, וניתן ללוויים.
• תרומת מעשר. הלוי שקיבל מעשר ראשון, מפריש עשירית מכלל היבול שקיבל ונותנה לכהן.
• מעשר שני מופרש עשירית מן היבול לאחר שהופרשו תרומה גדולה ומעשר ראשון, בשנים א, ב, ד, ה משנות השמיטה. פירות אלו מעלים לירושלים ואוכלים בתוככי העיר. ניתן לפדות אותם בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים ושם לקנות מוצרים ולאוכלם בתוך העיר.
• מעשר עני מופרש בשנים שאין מעשר שני (שנה שלישית ושישית), באותה כמות כמו מעשר שני, וניתן לעניים.
בשלמא תרומה גדולה לא, דתניא: לפי ששלח בכל גבולי ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא - המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא מעשר שני, נפרשו ונסקו, וניכלוהו בירושלים!
מפרטת הגמרא את סוגי התרומות ומעשרות ביחס לדינים שלמדנו במשנה במסכת דמאי:
 תרומה גדולה ברור מדוע נחתומים אינם מחויבים להפריש, כיוון שלמדנו כי עמי הארצות מקפידים להפריש אותה , מחשש מיתה בידי שמים לאוכל פירות ללא הפרשת תרומה זו.
 מעשר ראשון הניתן ללוי, ומעשר עני הניתן לעני (בשנים שיש להפריש מעשר עני), אין חובה לתת ללויים או לעניים על פי הכלל ''המוציא מחבירו עליו הראיה'', ולכן, הלוי או העני אינם יכולים לתבוע ממנו מעשרות אלו, כיוון שלא ברור שלא הופרשו (יתכן שעם הארץ שהיה בעלים של היבול כבר הפריש מעשרות אלו). אמנם, החבר הנחתום מפריש מעשרות אלו, אך אינו חייב לתת אותם ללוי ולעני.
 לגבי מעשר שני שואלת הגמרא: מדוע שלא יפריש הנחתום מעשר זה, ויעלה את הפירות לירושלים ויאכלם שם, מספק שמא עם הארץ אינו הפריש מעשר זה?
אמר עולא: מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן כל שנים עשר חדש, ואומרים להן: מכרו בזול, מכרו בזול! לא אטרחונהו רבנן.
מתרץ עולא ומסביר כי המשנה עוסקת בתקופה בה פקידי המלך, אשר היו מתחלפים כל שנה (המכונים פרהדרין, וזה הקשר לסוגיה שלנו) היו מכים בנחתומים, כדי שיורידו מחירים של הלחמים שהיו מוכרים בשוק. עקב כך, הרווח של הנחתומים היה קטן, וגרם לערעור מצבם הכלכלי, ולכן חכמים לא חייבו אותם להפריש מעשר שני ולהעלותו לירושלים, כדי להקל עליהם במצוקתם. תקנה זו של חכמים הסתמכה על האפשרות כי עמי הארצות הפרישו גם מעשר שני.
קשים ראשונים מדוע לא חייבו חכמים לפדות את פירות מעשר שני על מטבע, ומסביר תוספות הראש כי חכמים חששו, שאם יתירו לעשות זאת במקרים אלו, יבואו לפדות גם במקרים אחרים על שווה פרוטה, דבר ''שאינו מומלץ'' על ידי חכמים.
מאי פרהדרין - פורסי.
הגמרא מסיימת בתרגום המילה פרהדרין – פורסי, שהם פקידי המלך (הפחות חשובים) בלשון ארמית. יש המסבירים כי פקידים אלו היו ממוני המלך לבדיקת מחירים והפקעתם (על ידי מידות משקל לא נכונות וכדו'), ויש שהסבירו שהם היו גובי מיסים.                                       
 

מהו המסר

המשנה במסכת דמאי, לפי הסברו של עולא בגמרתנו מלמדת אותנו ''עקרונות בתקנות חכמים''. למרות שמעיקר הדין, פירות עם הארץ חייבים בהפרשת מעשר שני, זיהו חכמים את מצוקת הנחתומים באותה תקופה, והבינו שאם יישאר הדין העקרוני הנ''ל, הם עלולים להגיע עד כדי ''פת לחם'' (תרתי משמע), ולכן הם הפקיעו את הדין העקרוני, תוך מציאת הסתמכות על האפשרות כי עמי הארצות כן הפרישו מעשר שני. הסתמכות על "מציאות מעט רחוקה", במקרי דחק של מצב כלכלי ירוד.
נלמד מכאן, עד כמה יש להתחשב במצבם של קשי יום, ויש לעשות כל מאמץ לסייע להם, כולל פתרונות הלכתיים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]