תוכנית פעולה / רפי זברגר

יומא ז ע''ב

הקדמה

למדנו מחלוקת אמוראים לגבי טומאה בציבור. רב נחמן פוסק טומאה הותרה בציבור, ואין בעיה לכתחילה להקריב בטומאה בציבור, ורב ששת פסק טומאה דחויה בציבור, ''ובקושי התירו טומאה בציבור'', כך שאם יש לנו אפשרות להקריב שלא בטומאה, נקריב בטהרה. תולה הגמרא מחלוקת זו במחלוקת תנאים:
תנאי היא. דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה.
ציץ, אשר היה מונח על מצחו של כהן גדול בעת לובשו את שמונת בגדיו, מרצה על קרבנות שהוקרבו בטומאה, כנאמר בספר שמות (כ''ח, ל''ח): וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.
חולקים התנאים בברייתא על תנאי הריצוי. רבי שמעון פוסק כי הציץ מרצה גם כאשר הציץ אינו מונח על מצח הכהן הגדול, ורבי יהודה אומר כי רק אם הוקרב קרבן בטומאה, בעת שהציץ היה מונח על מצחו מרצה, אבל אם באותה עת לא היה מונח על מצחו – אינו מרצה.
אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו ומרצה!
רבי שמעון הוכיח מריצוי הציץ ביום כיפור במשך כל היום, למרות שיש זמנים שהציץ לא היה על מצחו. שהרי חלק מעבודת היום נעשתה בארבעה בגדי לבן (עבודות ייחודיות ליום כיפור) בהם לא היה ציץ, ובכל אופן הציץ מרצה על קרבן אשר הוקרב בטומאה.
אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה לו בציבור.
עונה רבי יהודה לרבי שמעון: אין מה להוכיח מיום כיפור, שהרי מדובר בקרבנות ציבור (כהן גדול שליח של כל העם), ומכיוון שטומאה הותרה בציבור, אין צורך בריצוי הציץ במקרה והוקרב קרבן בטומאה.
מכלל דרבי שמעון סבר - טומאה דחויה היא בציבור.
מסיקה הגמרא כי רבי שמעון החולק על רבי יהודה בברייתא, כנראה סובר שטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה בציבור, ולכן לדעתו צריך הציץ לרצות על קרבן שהוקרב בטומאה.
וזו מחלוקת התנאים, האם טומאה הותרה או דחויה בציבור.
   

הנושא

הגמרא ממשיכה לדון במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה לגבי ריצוי ציץ.
אמר אביי: בנשבר הציץ - דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה, כי פליגי - דתלי בסיכתא. רבי יהודה סבר: עַל מֵצַח .. וְנָשָׂא ורבי שמעון סבר תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'
אביי טוען כי במקרה והציץ אינו ראוי ללבישה, כגון שהוא נשבר, כולם מסכימים שהציץ אינו מרצה. מחלוקתם היא רק במקרה והציץ ''ראוי ללבישה'', אך בפועל, אין הוא מונח על מצח אהרן. רבי יהודה לומד מסמיכות המילים ''על מצח'' למילה ''ונשא'' בפסוק, כי רק כאשר הציץ מונח על מצחו – אז ''ונשא'' (וריצה). לעומתו, לומד רבי שמעון מסמיכות המילה ''תמיד'' למילה ''לרצון'', כי הציץ מרצה ''תמיד'', גם כאשר אינו מונח על מצח הכהן הגדול. מיד מסבירה הגמרא את הוכחת רבי שמעון:
מאי תמיד? אילימא תמיד על מצחו, מי משכחת לה? מי לא בעי מיעל לבית הכסא, ומי לא בעי מינם?
לא ייתכן, אומרת הגמרא, כי הציץ מונח על מצחו אהרן בכל עת ובכל שעה (וזה הסבר למילה ''תמיד''), כי הרי ישנם זמנים בהם הכהן הגדול אינו יכול להניח את הציץ על מצחו, כמו בעת שעושה צרכיו, או בעת שינה. לכן יש להסיק:
אלא תמיד מרצה הוא.
פירוש המילה ''תמיד'' – הציץ מרצה גם כאשר אינו מונח על מצח אהרן, וזו הוכחת רבי שמעון מן הפסוק.
 

מהו המסר

העמדתו של אביי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון רק במקרה והציץ ''ראוי'' ללבישה, מזכירה לנו כלל דומה בהלכות מנחות בבית המקדש: ''כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת, וכל שאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת''. יש לבלול את המנחה עם שמן בכמות כזאת שיכולה להתערבב עם הסולת (שישים עשרונות בכלי). אמנם, פוסקת המשנה כי בלילת השמן עם הסולת אינה מעכבת וניתן להביא מנחה גם ללא ערבוב עם השמן, אך קובע רבי זירא (בעל המאמר ''כל הראוי לבילה..''), כי צריך שהמנחה תהיה ראויה לבלילה (עד שישים עשרונים בכלי), וכבר אז היא כשירה, אבל אם המנחה אינה ראויה לבלילה (יותר משישים עשרונים) אז המנחה פסולה, למרות שכאמור, מנחה כשירה גם ללא בלילה.
עיקרון זה של ''ראוי'' מופיע מספר פעמים בש''ס, ומלמד אותנו כי לא תמיד צריך שכל התנאים יתקיימו בפועל, אך צריך שיהיה אפשר לקיימם, גם אם כאמור בפועל אינם קיימים.
במאמר אחר (קידושין כ''ה) ניתן "הסבר חינוכי" לכלל זה, ננסה להוסיף נדבך נוסף.
''כל הראוי לבילה'' בעצם קובע לנו כי יש להכין את הקרקע לכל אפשרות. לחשוב על כל המצבים האפשריים ולתכנן קו פעולה לכל מצב ומצב. רוב המקרים לא יקרו בפועל, אך שומה עלינו להכין ''תוכנית פעולה'' אם וכאשר נגיע למצבים אלו. לא משנה אם בפועל ממש יקרה המצב, וגם אם אינו נדרש הלכתית (אין בילה מעכבת).
זהו מסר של אופן התכוננות שלנו למצבים עתידיים. יש להכין דרכי פעולה והכנה מראש של אירועים, לנסות לחשוב על כל המצבים (גם אם חלקם אינו עתיד לקרות בפועל במקרה הנוכחי), כך שבאופן עקרוני – לא נופתע בעתיד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]