נחישות ונחרצות / רפי זברגר

יומא ב ע''א

הקדמה

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום ללמוד מסכת יומא, ונסיימה בעז''ה (תשפ''א) ימים ספורים לפני יום כיפור הבא עלינו לטובה. רוב המסכת עוסקת בעבודת יום הכיפור בבית המקדש אשר נעשתה כולה על ידי הכהן הגדול.
נלמד את המשנה הראשונה המדברת על הימים שקדמו ליום כיפור.
שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין,
שבעה ימים לפני יום כיפור מביאים את הכהן הגדול ללשכה הנקראת פרהדרין, הנמצאת בצפון מזרח עזרת כוהנים. הגמרא מסבירה בהמשך (ו.) את טעם ההפרשה מביתו ומאשתו.
ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.
מחשש שמא יטמא כהן גדול טומאת קרי או טומאה אחרת אשר תמנע ממנו מעבודת היום, ולאור ההלכה שהוזכרה לעיל, כי כל עבודות המקדש ביום כיפור נעשות על ידי כהן גדול, מכינים ומזמנים כהן אחר שיהיה מוכן למלא את מקומו, אם וכאשר יהיה צורך בכך. מלמדים אותו את ההלכות הרבות של אותו יום, מזהירים אותו לבל ייטמא (הפרשת כהן גדול מביתו אינה מעכבת) ומכינים לו בגדי כהן גדול המתאימים למידותיו.
רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו. שנאמר (ויקרא ט''ז, ו'): וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, ביתו זו אשתו.
רבי יהודה לומד מן המילים וּבְעַד בֵּיתוֹ כי חייב שתהיה אשה לכהן הגדול (ביתו זו אשתו), ומתוך חשש שמא תמות אשתו - ''מכינים'' ומזמנים לו אשה נוספת שתהיה מוכנה להינשא לו.
אמרו לו: אם כן אין לדבר סוף.
חכמים חולקים על רבי יהודה מתך סברה ''אם כן, אין לדבר סוף''. כלומר, אל לנו לחשוש לחששות רחוקים כל כך, שמא תמות אשתו, ולכן לדעתם, אין צורך לזמן לכהן גדול אישה נוספת.
  

הנושא

הגמרא בתחילתה מצטטת משנה דומה ממסכת פרה (ג', א'), אשר גם עוסקת בהפרשת כהן מביתו לפני עבודה בבית המקדש:
תנן התם: שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ולשכת בית האבן היתה נקראת.
השורף את פרה אדומה לקראת הכנתה להיות חלק מ''מי חטאת'' המטהרת טמאי מתים, היה חייב להיות טהור בעת השריפה. לכן, הפרישו את הכהן (ייתכן גם כהן הדיוט) המיועד לביצוע פעולה זו, שבעה ימים לפני מועד השריפה, ושמו אותו בלשכת בית האבן. לשכה זו הייתה גם בצפון מזרח לעזרה, מזרחית ללשכת פרהדרין (נזכרה במשנתנו).
ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן - שכל מעשיה בכלי גללים, בכלי אבנים, ובכלי אדמה.
הגמרא מסבירה את שם הלשכה ''בית האבן'', כי כל הכלים שהיו בתוכה היו עשויים מחומרים שאינם מקבלים טומאה: אבן (כלי אבנים) , אדמה וחרס (כלי אדמה), גללי בהמה (כלי גללים),
כדי להבין את המשך הגמרא נקדים מספר הקדמות, לאופן הטהרה מטומאה:
• אדם טמא חייב בשלב ראשון להסיר ממנו את מקור הטומאה. מכאן יש הבדל בין סוגי טומאה שונים:
o ''טומאה קלה'' כמו נוגע בשרץ או בנבלה, טובל במקווה במשך היום, ולאחר מכן נקרא טבול יום.
טבול יום אינו מטמא חולין ומותר באכילת מעשר, אלא רק מטמא תרומה וקודשים.
o טומאה חמורה כמו טומאת מת מחייבת לשמור ''שבעה נקיים'', הכוללים הזאה של מי חטאת (אפר פרה אדומה) ביום השלישי וביום השביעי
o טומאה חמורה כמו זב, זבה, יולדת או מצורע חייבים גם לשמור שבעה נקיים (מבלי הזאת מי חטאת).
o כל הטומאות החמורות מחייבות גם טבילה ביום השביעי, ומעת הטבילה עד לבוא הערב נקרא ''טבול יום'' (ביולדת יש דין מיוחד הנקרא ''טבול יום ארוך'' – עד מלאת ימי טהרה).
• לאחר שהגיע הערב (או גמר ימי טהרה ביולדת) נקרא הטמא (מכל הסוגים) ''העריב שמשו''. וגם כאן יש הבדל בין סוגי הטומאות:
o בטומאה קלה – הערב שמש מטהר לגמרי מן הטומאה.
o בטומאה חמורה (בחלקן) יש להביא למחרת היום קרבן טהרה, ועד אז נקרא ''מחוסר כפרה''. בשלב זה אינו מטמא תרומה, אלא רק קודשים.
מאי טעמא? כיון דטבול יום כשר בפרה, דתנן (פרה ג', ז'): מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים: במעורבי השמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן כלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה; דלא ליקבלו טומאה, כי היכי דלא ליזלזלו בה.
שואלת הגמרא מדוע הכהן אשר שורף את הפרה חייב להתעסק רק בכלים שאינם מקבלים טומאה? תשובה לשאלה זו טמונה במשנה במסכת פרה, שם נאמר כי השורף את הפרה יכול להיות ''טבול יום'' ואינו חייב להעריב שמשו, בניגוד לדעתם של הצדוקים המחייבים את השורף פרה להיות טהור לגמרי (העריב שמשו). וכדי ''להוציא מלבן של הצדוקים'' היו ... מטמאים את הכהן השורף, ולאחר טבילתו במקווה, ולפני הערב שמש, היו נותנים לו לשרוף, זמן הכשר לדעת הפרושים אך פסול לדעת הצדוקים. ומכיוון שהשורף בעצם היה טבול יום, היה חשש שיבואו לזלזל באפר פרה אדומה, ולכן תיקנו כל מיני תקנות, אשר אחת מהן שישתמש רק בכלים שאינם נטמאים.
 

מהו המסר

למדנו היום כי חכמים התירו לטמא את הכהן השורף את אפר פרה אדומה, כדי שישרוף את הפרה כאשר הוא בשלב של  ''טבול יום'', אך ורק כדי ''להוציא מליבן של הצדוקים''. משפט זה מובא במספר מקומות בש''ס בהם מצאנו מחלוקות של חכמינו עם הצדוקים, כמו מועד הקרבת קרבן העומר (לאחר יום טוב ראשון ולא אחר שבת בראשית), ניסוך המים בחג סוכות ועוד.
משפט זה בא להביע התנגדות עזה לדעת הצדוקים, אשר קבלו אך ורק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה. חכמים רצו להפקיע כל אפשרות לחשוב ולעשות כמו הצדוקים, ולכן התירו אפילו לטמא את הכהן, פעולה שבדרך כלל "לא ששים לעשות".
נלמד מכאן עד כמה יש להיות אסרטיביים ונחרצים כאשר אנו נחושים בדעתנו, ומתנגדים באופן עקרוני לדרך האחרת.   


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]